נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)לו היינו שואלים כל נהג ונהגת בכביש מה הם מעדיפים – להישאר בחיים ולהגיע ליעדם בשלום, או לענות ברגע זה להודעה שקיבלו, התשובה ברורה ומובנת מאליה. אף אדם בר-דעת אינו מוכן להמר על חייו בעבור מסרון חולף. ובכל זאת, במציאות שלנו נהגים רבים עסוקים בצפייה במסכים ובשליחת הודעות תוך כדי נסיעה, במקום להתמקד במשימה הקריטית ומצילת החיים של אחיזה בהגה והתבוננות בדרך.
כיצד ייתכן שמחקרים המלמדים בצורה המפורשת ביותר כי שליחת מסרונים בעת נהיגה תורמת להתרחשותן של תאונות קטלניות, אינם מצליחים להרתיע אותנו? התשובה המצערת נעוצה באשליית ה"סמוך" המוכרת.
פרשת מסעי מעמידה מראה נוקבת וחריפה מול מנגנון ההדחקה הקולקטיבי הזה, באמצעות דינם הנוקשה של הרוצחים בשגגה הנדרשים לנוס אל ערי המקלט כדי להציל את נפשם. התורה מדגימה זאת ביחס לאדם שיצא עם רעהו אל היער לחטוב עצים, ובמהלך העבודה השגרתית נשמט הברזל מן העץ, פגע בחברו בחוזקה והרגו.
מבחינה הלכתית, היער מוגדר כרשות משותפת לרבים, מקום שבו לכל אדם יש זכות מלאה לפעול בו כרצונו. דווקא בשל העובדה הזו, נדרשת מחוטב העצים רמת זהירות עילאית ואחריות מוגברת כדי לוודא שמעשיו אינם מסכנים את האחרים. אך הוא לא נזהר דיו; הוא הניח בפשטות שהכל בסדר, ולרוע מזלו, צירוף מקרים טרגי הוביל למותו של עובר אורח תמים.
אף שמדובר בהריגה בטעות מוחלטת ובחוסר כוונה, התורה אינה פוטרת אותו מאשמה ומטביעה עליו את התואר הקשה "רוצח". אות קלון זה מלווה את האדם בכל עת. גם כאשר מגיע רגע השחרור לאחר מות הכהן הגדול, התורה ממשיכה לכנותו בשם "רוצח": "יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ". חומרה זו נפסקת להלכה בשולחן ערוך או"ח (קכח, לה), הקובע כי כהן שהרג את הנפש בשוגג, אפילו עשה תשובה גמורה, אינו רשאי לשאת את כפיו ולברך את העם.
viktoria-niezhentseva-unsplash
התורה דורשת מאיתנו לקחת אחריות מוחלטת בכל שבריר שנייה שבו אנו נכנסים למציאות שיש בה פוטנציאל לסיכון חיי אדם. ההתעלמות מאחריות זו נובעת פעמים מיהירות פנימית סמויה, הגורמת לזילות בחיי אדם ומובילה לתאונות קשות המוגדרות מבחינה מוסרית כרציחה בשוגג.
היסח הדעת הזה מוביל לעיתים לטרגדיות איומות ומזעזעות, שבהן הורים גורמים ברשלנותם למות ילדיהם, כמו במקרים הקשים של שכחת ילדים ברכב נעול וחם בימי הקיץ. המכנה המשותף לכל האסונות הללו הוא "היסח הדעת".
הירושלמי מכות (ב,ד) דן במקרה שהורה ישב על בנו בשגגה והרגו, וכך נאמר: "ישב לו על גבי מיטה ביום, ואין דרך התינוק להינתן על גבי מיטה ביום, גולה". בית הדין מחייב אותו בגלות משום שלפני שהתיישב, חובתו המוחלטת הייתה לבדוק היטב את המתרחש סביבו, למרות שזה לא מצוי שתינוק יהיה על גבי המיטה במהלך היום.
אם הירושלמי החמיר כל כך במציאות הזו וההורג מוגדר "רוצח בשגגה", קל וחומר במקרה שנשכח ילד ברכב בו בזמן שקיימת טכנולוגיה מודרנית, שמציעה פתרונות מתקדמים ובכלל זה אפליקציות למניעת היסח דעת ושכחה. אי-שימוש בהם הופך את השגגה לחמורה, פושעת ומקרבת לזדון פי כמה.
עם זאת, לצד החומרה הגדולה, התורה אינה מוותרת על שיקומו של האדם, כדברי המדרש דברים רבה (ב, ל): "א"ל הקדוש ברוך הוא למשה הזרח שמש לרוצח ונתת לו מקלט שיגלה לשם שלא יאבד בעון הרציחה". עיר מקלט היא גם הגנה פיזית וגם פתח רוחני לבנייה מחדש.
ימי הקיץ הלוהטים והעמוסים שבפנינו תובעים מאיתנו ריכוז מוחלט; עלינו להפנים שאחיזה בהגה ללא תשומת לב מלאה היא סכנת נפשות אמיתית, וכי ברגע אחד של היסח דעת, עלולים חייו של אדם תמים להסתיים, וחיינו שלנו להשתנות לעד.
