הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)אירוע חריג ויוצא דופן התרחש כמאה שנה לפני חורבן הבית, בערב פסח שחל להיות בשבת. בני בתירא שהנהיגו את העם לאחר תקופת שמעיה ואבטליון, שכחו ולא ידעו, האם קרבן הפסח דוחה את השבת. לאחר זמן הגיעה שמועה שיש אדם שעלה מבבל והוא יודע את ההלכה. וכך מתאר התלמוד במסכת פסחים (סו ע"א):
"אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו"
במקבילה שבתלמוד הירושלמי מסופר שעל כל הטיעונים ההלכתיים של הלל היו לחכמי ארץ ישראל תשובות. הלל הביא עמו מבבל את הכלים ההלכתיים, שבאמצעותם הגיע למסקנה שקרבן הפסח דוחה שבת. מצד שני, חכמי ארץ ישראל נתמכו על ידי מסורות הפסיקה הקדומות ולכן נמנעו מלקבל את דבריו. המהפך הגיע רק לאחר שהלל הודה: "מקובלני מרבותיי שפסח דוחה את השבת". לאמור, שהלכה זו יונקת ממסורת רבותיו של הלל. באותו הרגע השתכנעו בני בתירא משום שההכרעה המקובלת בארץ ישראל היא על ידי מסורת פסיקה ולא באמצעות כלים דרשנים.
בהמשך מסופר, שהלל זלזל בבני בתירא, וכתוצאה מכך גם ממנו נשתכחה הלכה. הגורם לשכחת ההלכה של בני בתירא והלל היתה ההתנשאות והגאווה על רקע מלחמתה של תורה. ובהקשר לכך אומר התלמוד שם (סו ע"ב): "כל המתיהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו …".
אולם האירוע המרשים ביותר בסיפור הוא מינויו של הלל לנשיא על ידי בני בתירא במקומם:
"מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח".
בני בתירא ויתרו מעצמם על נשיאותם, והניחו את כתר הנשיאות להלל ולבניו לדורות.
מנהיגות היודעת לפנות את מקומה, ולאפשר בחירה למנהיגות אחרת הראויה ממנה, זו מנהיגות שרואה את טובת העם לפני טובתה האישית. המעשה המתואר בגמרא שהובאה לעיל התרחש בערב פסח שחל להיות בשבת בדיוק בשלב המעבר שבין החמץ למצה. אמנם החמץ והמצה עשויים מאותם חומרים, אבל הם מייצגים תכונות הפוכות – גאוה מזה וענוה מזה. הדבר בא לידי ביטוי גם בעיצורים (אותיות) של מילים אלו. ההפרש בין 'מצה' ל'חמץ' הוא קוצו של יו"ד. ברגע קטן, ניתן להחמיץ את השעה ולהיות בעל גאווה. באותה שבת, בני בתירא שרפו את החמץ, את "האגו האישי", והעדיפו את המצה – את "הענווה", כדי שתהיה הנהגה רוחנית ראויה יותר לעם ישראל.
גם בפרשתנו ישנה התייחסות לאחריותו של המנהיג. על נשיא שחוטא בשגגה נאמר: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא …". הניסוח בחטאו של הנשיא שונה מהניסוח של החוטאים האחרים. בעוד שבכל המקרים האחרים נאמר: 'אם הכהן המשיח יחטא', 'ואם כל- עדת ישראל ישגו'- בנשיא כתוב אחרת: 'אשר נשיא יחטא'. כל אדם עלול לחטוא אבל נשיא בהכרח יחטא ולכן הניסוח הוא: "אשר נשיא יחטא" ולא "אם נשיא יחטא". כל מי שמעורב ואחראי על ענייני הציבור מועד לחטא. הסמכות והשלטון עלולים להשחית את האדם.
חז"ל דורשים את המילה "אשר" באופן אחר:
"אשר נשיא יחטא – לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".
נשיא יכול לקלקל ולטעות אבל גדולתו היא בכך, שיודע להכיר בחטאו. או בלשונו של רש"י: 'נותן לב' יודע לקחת ללב את חטאיו. מדוע המדרש משבח את הדור, הרי לכאורה הנשיא עצמו התגלה באצילותו, בכך שידע להכיר בטעותו? חז"ל לימדונו, שכאשר נשיא מבקש כפרה ולוקח אחריות זו לא רק מעלתו של הנשיא אלא גם מעלה גדולה לצאן מרעיתו.
ממקורות אלו למדנו שמנהיגות נבחנת גם ביכולתה לקחת אחריות, ואשרי הדור שזוכה שאלו מנהיגיו.
