שנוולד אליעזר חיים (רב, אל"מ במילואים, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)הוויכוח הציבורי סביב מתכונת ועדת החקירה לאירועי המלחמה עדיין לא הוכרע. אין כמעט חולק על העיקרון שלפיו חייבים לחקור את הכישלון, שהיה מן הגדולים בתולדותינו, להפיק לקחים, לקבוע אחריות, ובמקום שבו הדבר נדרש – גם לברר אשמה. על אסון בסדר גודל כזה אי אפשר לעבור לסדר היום. אלא שהבחירות לכנסת יתקיימו עוד לפני שיהיו בפני הבוחר מסקנותיה של ועדת חקירה כלשהי. הציבור יידרש להכריע, על פי הבנתו, מי עתיד להנהיג את המדינה בשנים הבאות.
עוד לפני שתיכתב שורה בדוח חקירה רשמי, ישנם כמה לקחים שרבים כבר מבינים.
ראשית, הקונספציה שהביאה למחדל הייתה רחבה הרבה יותר מממשלה כזו או אחרת. במשך שנים ארוכות היו שותפים לה חלקים גדולים מהדרג המדיני, מערכת הביטחון, קהילת המודיעין, אנשי ציבור מכל רחבי המערכת הפוליטית, התקשורת ומערכת המשפט. התפיסה שלפיה ניתן להכיל את חמאס, לקנות שקט באמצעות הטבות כלכליות, להכיל את העימות במקום להכריעו, להעריך בחסר את רמת הסיכון הנשקפת ממנו, ולהסתמך על התרעה מודיעינית שתגיע תמיד בזמן – היא שאפשרה לאויב להתעצם כמעט ללא הפרעה ולהפתיע.
יש להשיב את ערכי הניצחון, ההכרעה, היוזמה והתעוזה, ולהשתחרר מתפיסות של הכלה, הבלגה והכלה ממושכת, שהפכו במקרים רבים לתחליף לאסטרטגיה.
שנית, התברר שלא די בהחלפת אנשים. אם לא תשתנה דרך החשיבה, עלולים לחזור שוב ושוב על אותן טעויות. משמעות הדבר היא שינוי עמוק ויסודי בתפיסת הביטחון הלאומי, הן בקרב הדרג המדיני והן בקרב מערכת הביטחון כולה. כמו כן התברר שלאורך השנים פיתחו מערכות הביטחון, כמו גם גופים נוספים במדינה, תפיסה שאינה דמוקרטית, המפקיעה את כפיפותם המוחלטת לדרג המדיני, שהוא הריבון, תוך זלזול מופגן והתנשאות כלפי הידע המקצועי הרלוונטי של השרים המופקדים עליהן ושל חברי הכנסת, שהם נציגי העם. כתוצאה מכך לא ראו לנכון אפילו לעדכן את השרים הרלוונטיים ואת ראש הממשלה על ההתפתחויות בליל המלחמה, ואף גררו רגליים ביחס להנחיות הדרג המדיני שלא נראו להם. כל זה חייב להשתנות מן היסוד. השיח בין הגורמים נחוץ ביותר, אולם בדמוקרטיה ההחלטות, הסמכות, האחריות וזכות המילה האחרונה נתונות לדרג המדיני.
חלק מן הנושאים באחריות לקונספציה הוכיחו לאורך שנות המלחמה ששינו את גישתם, ואף הביאו להישגים חסרי תקדים בכל חזיתות הלחימה, ושינו את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית וכמעצמה כלכלית.
שלישית, התברר שיש לחזק את החינוך לערכים, לזהות יהודית וציונית ולאהבת המדינה. המלחמה הוכיחה שלא הטכנולוגיה והמקצועיות בלבד מגינות על ישראל, אלא בראש ובראשונה רוח הלחימה, הבאה מתוך ערכים המניעים את הלוחם להילחם בגבורה ואף להיות נכון להקריב את עצמו למען הגנת המדינה. יש לתת כוח לכל אלה שהוכיחו שהם מתאימים למשימה זו.
רביעית, יש לעצב מחדש את תפיסת ההגנה על גבולות המדינה. אסור לאפשר לאויב לשבת על קו הגבול הסמוך ליישובים, ללא מרחב הגנה ועומק. חייבים למנוע את התעצמות האויב, ולא לאפשר לו לבנות במשך שנים יכולות המאיימות על קיומנו, מתוך הנחה שנדע להתמודד עמן בעתיד. מדיניות ביטחונית אחראית מחייבת סיכול האיום בעודו באיבו. בכלל זה, אין להעלות על הדעת הקמת מדינה ערבית ביהודה ושומרון, על גבול כביש 6 (גם לא תחת מילים מכובסות כגון "היפרדות"), שתהווה סיכון אסטרטגי חמור למדינת ישראל.
חמישית, יש לחזק את עצמאותה האסטרטגית של ישראל – המדינית, הביטחונית והתעשייתית – כדי שתוכל לקבל החלטות בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלה, גם כאשר הן אינן מקובלות על ידידותיה בעולם. כמו כן, ממשלה אינה יכולה להיות תלויה במי שתומך בלוחמים נגדנו מקרב הציבור הערבי, באופן שיגביל את חופש הפעולה שלה מבחינה ביטחונית.
שישית, יש להחזיר את צה"ל להיקף הכוחות שהיה לו בעבר, באופן שיאפשר לו להילחם בכמה זירות במקביל, לאורך זמן ובמלוא העוצמה.
שביעית, לאורך השנים התרחבה המעורבות המשפטית של הבג"ץ בפסיקות שיש להן השפעה על הביטחון, תוך נטילת סמכויות ללא קבלת אחריות (כגון בפסיקה האחרונה בעניין תנאי המחבלים הרוצחים בבתי הכלא, ביקורי הצלב האדום אצלם, ובעבר בתחום הריסת בתי מחבלים ועוד). חובה לקבוע מהם גבולות הגזרה בין הרשות השופטת לבין שאר רשויות המדינה, הנושאות באחריות לביטחון.
נכון לעכשיו, כמעט כל המועמדים וראשי המפלגות המתמודדים בבחירות הקרובות היו שותפים, בשנים שעברו, לקונספציה שהביאה למלחמה, בצורה כזו או אחרת, כל אחד בתחומו. על הבוחר לבחון מי באמת הפיק את לקחיו, שינה את תפיסת עולמו מאז, והוכיח זאת לא במילים יפות או בקמפיין השכחה, אלא במעשים ובאופן התנהלותו. רק כך ניתן לתת בו אמון ולקוות שהמחדל לא יחזור על עצמו.
בפרשתנו יש פנייה ל"ראשי המטות" (במדבר ל, ב) – ראשי השבטים (המקבילה למפלגות של היום), מנהיגות הביניים, אלה שיהיו "מנהיגי המחר", שעתידים להנהיג את העם בכניסתו לארץ ולהגשים את ייעודו של עם ישראל בארץ ישראל: "וראשי המטות לבני ישראל, הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו" (רמב"ן שם).
הציווי לראשי המטות בפרשה היה על הנדרים וקיום ההבטחות. על כך שאלו: "צריך לדעת מה נשתנה מצוה זו (פרשת נדרים – א.ש.) שפרט בה הכתוב ראשי המטות?" (אוה"ח שם), שכן הם מצווים להנהיג את העם גם ביחס לשאר מצוות התורה: "דיבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום וכו'. ולא מיבעיא מה שגזר עליהם הקב"ה שהם צריכים לעשות, שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצוותיו…" (בכור שור שם).
אולם יש עניין מיוחד הקושר את המנהיגות לקדושת הדיבור. מנהיג נקרא דַּבָּר: "דַּבָּר אחד לדור ואין שני דַּבָּרין לדור!" (סנהדרין ח, א). הדיבור הוא הכלי שבאמצעותו מתקיימים ההנהגה והשיח בינה לבין הציבור. השיח חייב להתנהל באמת ובאמונה, ולא בקמפיינים מתוחכמים ובספינים, בבחינת "ככל היוצא מפיו יעשה".
מסורת המיוחסת ל'חת"ם סופר' צוטטה על ידי הרב חנן פורת ז"ל. מדוע הציווי "לא יחל דברו" מופנה דווקא למנהיגות? "ראשי המטות, העסקנים והמנהיגים, נוהגים על פי רוב לנדור ולהישבע, להבטיח ולא לקיים. הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם. לכן מופנית האזהרה בראש ובראשונה דווקא כלפיהם: 'לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה'" ("מעט מן האור" – מטות).
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל
