הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
"נקווה שכולם יתעוררו ויגלו את אמונתם האמיתית בלי צורך בתזכורות לא נעימות"
לא מזמן קראתי עדות של אדם שעבר חוויית סף מוות, ובעקבותיה הפך מאתאיסט לדתי. יש לא מעט עדויות כאלה, אבל הנקודה המעניינת כאן היא שלדברי אותו אדם, ברגע שראה את עולם האמת – התברר לו שבעצם הוא תמיד האמין בא-לוהים, בגן עדן וגיהינום. הוא אמנם הגדיר את עצמו כאתאיסט, והאמין שהוא אכן כזה, אבל מתברר שברובד פנימי כלשהו הוא ידע את האמת והתכחש לה בגלל גאווה וסיבות אחרות. החוויה שעבר הפכה אותו למודע לאמונה המודחקת שלו, ולאחר שחזר לחיים שינה את אורח חייו בהתאם.
התיאור הזה הזכיר לי דברים שכתב אחד מבעלי המוסר (כמדומני הרב דסלר). הוא שאל כיצד ניתן לשפוט ולהעניש אדם שלא האמין בה' ובתורה – וכי מה זו אשמתו שלא האמין? זו המסקנה אליה הגיע! ותשובתו היא, שבתוך ליבו האדם יודע תמיד את האמת. הוא יכול להתכחש לה כלפי חוץ, ואפילו להטעות את עצמו ולחשוב שהוא באמת לא מאמין – אבל ברגע שמקלפים את שכבות ההכחשה שלו, מתברר שהוא ידע את האמת כל הזמן. ממילא אפשר לבוא אליו בטענות על כך שלא חי לפיה.
דוגמא לכך ניתן לראות אצל אחיי יוסף. מן הסתם האמינו הללו שהייתה להם סיבה מוצדקת להשליך את יוסף לבור ולמכור אותו לעבד במצרים. לאורך השנים שחלפו מאז מכירתו, שכנעו את עצמם בוודאי שהם פעלו כשורה. והנה, ברגע שמתחילות להם הצרות במצרים, תגובתם הראשונית היא – "אבל אשמים אנחנו על אחינו". הם מודים מיד שחטאו במה שעשו ליוסף לפני שנים, למרות שאיש לא הזכיר את האירוע הזה. אין זאת אלא שבתוכם תמיד ידעו את האמת, שהם אשמים במה שעשו, וכל שכבות ההדחקה וההכחשה התפוררו בשעת המבחן.
האם יש כופרים שבאמת מאמינים בכפירתם? באופן מפתיע, הסופר נורי ויטאצ'י טוען שלא: אין אתאיסטים אמיתיים. הוא מביא ראיות לכך שהפסיכולוגיה האנושית נוטה לאמונה שמתבטאת בצורות שונות, גם אם הם אינם מזהים את התגובות הללו כאמונה באלוקים. יתכן אם כן שבתוך ליבו של כל אתאיסט מסתתר מאמין, גם אם הוא מתכחש אליו.
נקווה שכולם יתעוררו ויגלו את אמונתם האמיתית בלי צורך בתזכורות לא נעימות.
(בלק תשפ"א)
