שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)אחת התגובות שקיבלתי על הטור האחרון עסקה בשאלה האם יהודי אתיופיה אכלו מאכל חם בשבת. לטענת הכותב (הרב ס.א) האמירה ש"לא אכלו מאכל חם" אינה מדויקת. לדבריו, יש להבחין בין איסור הבערת אש לבין עצם אכילת מאכל חם.
הוא ביסס את דבריו על הפסוק: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות ל"ה, ג'), וטען כי בתקופות קדומות הדלקת אש הייתה כרוכה בהוספת עצים, בהבערת מדורה ובפעולות נוספות האסורות בשבת. משום כך נמנעו מלחמם אוכל בשבת, אולם אין להסיק מכך שלא אכלו מאכל חם. לדבריו, נהגו להטמין את ה"דאבו" (חלת שבת) בערב שבת, ובשבת היו מסלקים את הגחלים לצד אחד של הכירה, מוציאים את הלחם, והקס היה מברך, בוצע ומחלק למסובים. לדעתו, מנהג זה מקביל לדין "גרופה וקטומה", שבו נעשה היכר בגחלים ואין חשש שמא יחתה בהן.
מכאן מסיק הכותב כי בעולם המודרני, כאשר החימום נעשה באמצעות פלטה חשמלית או "בלעך", ושוב אין חשש להגברת האש, מותר לחמם אוכל בשבת. לדבריו, נכון יותר לעסוק כיום בשאלה כיצד ניתן לאכול אוכל חם בשבת, ולשלב את מסורת יהדות אתיופיה במסגרת הפסיקה המקובלת.
הו טיעון חשוב, אולם נדמה לי שהוא מחמיץ את מוקד הדיון. הוא עונה על שאלה אחת, אך לא על השאלה עמוקה שבאמת עומדת כאן על הפרק: כיצד מבינים את מהות השבת.
במסורת יהדות אתיופיה, עם כניסת השבת כובו כל מקורות האש. אכן הייתה הטמנה, ולעיתים נשמר חום מסוים בתנור שכבר דעך, אך לא נהגו להשאיר אש בוערת שתמשיך לחמם את המאכלים במשך השבת (אכן, מזכיר במובנים מסוימים את מנהגי הקראים, אף שמקורו ומשמעותו אינם בהכרח זהים). יש הבדל מהותי בין שימור חום לבין חימום פעיל. גם אם מבחינה הלכתית ניתן להשוות ביניהם במקרים מסוימים, מבחינת חוויית השבת מדובר בשתי מציאויות שונות.
כאשר אדם נוטל סיר מפלטה חשמלית, המאכל חם באותה מידה שהיה חם אילו התחמם על אש גלויה. אמנם מבחינה הלכתית נמצא פתרון לחשש שמא יחתה בגחלים, אולם מבחינת אופייה של השבת נשאלת שאלה אחרת: האם מציאות שבה האוכל ממשיך להתחמם במשך כל השבת מבטאת את רעיון השביתה, או שמא היא משמרת את רציפותו של עולם המעשה? כאן, לדעתי, מתגלה ההבדל העמוק בין שתי תפיסות הלכתיות.
התפיסה האחת מעמידה במרכז את החשש מפני העבירה. לכן חלק גדול מן הדיון ההלכתי עוסק בשאלות של "שמא" ו"אולי": שמא יחתה בגחלים, שמא יבוא לעבור על איסור. כאשר החשש מתבטל באמצעות "גרופה וקטומה", "בלעך" או פלטה חשמלית, ממילא ניתן להתיר את החימום. לעומת זאת, במסורת יהדות אתיופיה נקודת המוצא שונה. ההלכה איננה נגזרת בראש ובראשונה מן השאלה מה עלול האדם לעשות, אלא מן השאלה איזו מציאות רוחנית מבקשת השבת ליצור. עבודת ה' איננה מבוססת בעיקר על מנגנון של חששות וסייגים, אלא על עיצוב אופיו של היום עצמו.
השבת נתפסת כ"מעין עולם הבא", יום שבו האדם מפסיק את כל הפעילות האקטיבית הקשורה לעולם המעשה ונכנס למציאות אחרת, מקודשת. ברוח זו ניתן להבין גם את הציווי "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ" לא רק כהוראה מעשית, אלא כביטוי לתודעה של שביתה מוחלטת מן העולם הזה והכניסה למרחב רוחני אחר. מתוך תפיסה זו, גם החימום המתמשך של האוכל איננו רק שאלה טכנית של היתר או איסור, אלא חלק מן האווירה שהשבת מבקשת ליצור. משום כך, עצם העובדה שניתן למצוא פתרון הלכתי אינה בהכרח עונה על השאלה המהותית.
מכאן גם נובעת הסתייגותי מן הקריאה "לשלב את מסורת יהדות אתיופיה" בתוך ההלכה המקובלת. המילה "לשלב" איננה תמימה. פעמים רבות היא מניחה שקיים מודל מרכזי אחד, שאליו המסורת האחרת צריכה להתאים את עצמה. כך קרה בעבר למסורות עתיקות אחרות, ובהן מסורותיהם של יהודי תימן, מרוקו וקהילות נוספות, ששילמו מחיר רוחני ותרבותי כבד בתהליך ההשתלבות.
ד"ר חיים פרי העיר בצדק כי גם המונח "הכלה" עלול לשאת אופי פטרנליסטי: מי שמכיל ניצב במרכז, והאחר הוא המוכל. לכן השאלה האמיתית איננה האם לשלב או להכיל, אלא האם מדובר בדיאלוג בין שותפים שווים או בתהליך היררכי שבו מסורת אחת קובעת לרעותה כיצד עליה להשתנות. אין פירוש הדבר שאין מקום לשינויים. גם הקסים לאורך הדורות ידעו לבצע התאמות ורפורמות כאשר המציאות חייבה זאת. אולם שינויים כאלה צמחו מתוך הקהילה עצמה ומתוך אחריותה למסורתה. הם לא נכפו מבחוץ. משום כך, כל שינוי במסורת יהדות אתיופיה צריך להיות תוצאה של בירור פנימי ואוטונומי. הקהילה היא שצריכה להכריע מה לשמר, מה לשנות, באיזה קצב ובאילו נסיבות. כאשר השינוי מוכתב על-ידי גורם חיצוני המבקש "ליישר קו", הוא עלול להפוך מתהליך של התפתחות למעשה של מחיקה תרבותית.
