ד"ר פנינה נויבירטבעיצומה של פרשת חקת מאבדים משה ואהרן את הנהגתם בשל מעשה מדבר צין. לבני ישראל אין מים, והם נקהלים על משה ואהרן, ומלינים על המצב. משה ואהרן באים "מפני הקהל" אל פתח אהל מועד, והקב"ה מנחה את משה לקחת את המטה ולדבר אל הסלע לעיני בני ישראל ולהוציא מים. ברם ברגע האמת משה מכה במטה בסלע ולא מדבר אליו (כ', ט'-י"א): "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". בגין הכאת הסלע נשללת זכות הכניסה לארץ הקודש ממשה ומאהרן.
פרשה זו קשה מאוד. מעשהו של משה כה אנושי, ה' ציווה אותו במפורש לאחוז במטה בידו, משה כבר השתמש במטה בעבר כדי להוציא מים מסלע על פי ציווי אלקי מפורש, מדוע, אם כן, מקפיד ה' עם משה על ההכאה בסלע? מדוע על כך מאבד משה את זכות הכניסה לארץ ישראל?
המדרש (ילקוט שמעוני, חקת רמז תשסג) מסביר את שורש המורכבות שמעשהו של משה: "'וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע' 'והכיתם' לא נאמר. אמר לו: כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל, בדבור הוא מיסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר: 'וְהִכִּיתָ בַצּוּר ' (שמ' יז:ו). אבל עכשיו : 'וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע' . שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע". משה הוא מחנך, והקב"ה מצווה עליו להוציא מים מן הסלע, להרביץ תורה בבני ישראל, לעצב את זהותם של בני ישראל.
בתחילת הדרך, כשרק יצאו בני ישראל ממצרים, היה ראוי להרביץ בהם תורה בקפידה, בריסון, באמצעות המטה, אולם כעת, משבגר העם, יש לשנות גישה. תורה לא תירכש בכפיה כי אם מתוך בחירה. כעת אין עוד להכות בצור כי אם לדבר אל הסלע. ילד בן שלוש מתחנך מתוך ריסון והקפדה, אולם לא ניתן להסתפק במתודות חינוכיות אלה בחינוך הנער המבגר. עם הנער צריך "לשנות עליו פרק אחד", להראות לו את הפוטנציאל האדיר שבחיי תורה לחייו, לחבר אותו אל התורה בדרכי נועם.
ברוח זו מסביר הרב קוק את חטא מי המריבה (אורות הקודש, תק): "שורש כל זה הוא חטא מי מריבה וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאו הכאה בסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה, נתערב בשביל כך כח הקפדנות, עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה, ואם שמכל מקום אהבה בסוֹפה (קידושין ל ע"ב), אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד". לימוד שבכפיה, מסביר הרב קוק, עלול להותיר אחריו רושם של איבה ארעית אשר יש בו משום הפסד. הנער המתבגר לא ישעה לדברי תורה הנכפים עליו, ההיפך הוא הנכון, חינוך בכפיה בשלבי התבגרות מתקדמים יוביל לאנטגוניזם, ליחס מסוייג ומנוכר של הנער כלפי עולם התורה. משכך מנחה הקב"ה את משה לדבר אל הסלע, כפי שמסביר הרב קוק: "הוא עצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבנו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברוחבה, על ידי תלמידי חכמים בדורות האחרונים, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, על ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבוא מרחוק מאפסי ארץ לשם ה' צבאות אלוקי ישראל המלך שהשלום שלו".
דברים אלה מקבלים משנה תוקף בעיצומו של חודש תמוז, בו נפלה עלינו פורענות החורבן. על חודש תמוז כתב הרב קוק (מגד ירחים, תמוז): "מבין המצרים נגאל עם על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים". שורש החורבן נעוץ בכשלון חינוכי. במקום לעמול על נפש העם, במקום לחבר את העם לתורה, במקום להנגיש תורת נועם, ולהביא להתפרסותה על ישראל, אנו, נושאי דגל היהדות, מתעסקים במקלות. היהדות מצטיירת בראשי חוצות כדת של כפיה קיצונית, מעוררת אנטגוניזם. קל לנו יותר להכות מאשר לדבר, נוח לנו לבדל מאשר לחבר. אולם נדמה כי בהתלהבותנו איננו שמים לב, כי ההכאה על הסלעים מייצרת רושם הרסני, מרוחק, מייאש. הנזק עצום, העם צמא לרוח, אך נדמה כי חלק ממנו ויתר על כל רצון לקירבה ליהדות. אין כל חדש תחת השמש, טעויות העבר חוזרות על עצמן, כפי שהבאנו על עצמנו חורבן בעבר, אנו הורסים במו ידינו את המרקם העדין ממנו מורכב העם כיום. לו רק היינו משכילים להתחמש בגבורה רוחנית במקום במקלות חובלים, לקרב באמצעות דיבור במקום להרחיק באמצעות מכות – ממילא כבר היינו נגאלים "מבין המצרים".
(חוקת תשעב)
