שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)בשבוע שעבר הסברנו שהציפייה לסנהדרין היא דחייה של התחדשות התורה לעתיד ניסי שככל הנראה לא יגיע לעולם – בדיוק כפי שהציפייה למשיח פרסונלי, בדימוי מאוד מסוים, הייתה עבור רבים גורם מעכב להצטרפות למהלכים שמכוחם זכינו לגאולה.
אז אם לא סנהדרין – מה כן? כיצד יכולה הלכה המצויה כבר דורות רבים בנתיב מסוים, נתיב שהתפתח כתורת הגלות, לעבור את השינויים הנדרשים? בידי מי הכלים והסמכות לעשות זאת?
כדי לענות על השאלה הזו אנו צריכים לפני כן להבין את האופנים שבהם ההלכה נפסקת עד עצם היום הזה. גם בהלכה שאנו מקיימים היום, מקור ההכרעות איננו 'סנהדרין' קדומה, אלא מערכת מורכבת הרבה יותר.
אם נחפש אחר כללי יסוד בהלכה, ובשאלת הסמכות, אחד הכללים המובהקים ביותר הוא הסמכות של התלמוד הבבלי. בעוד לגיטימי לחלוק על אחרונים ובמובנים רבים גם על ראשונים, המחויבות לפסיקות של התלמוד היא מושכל יסוד, בסיס המגדיר את עצם המחויבות להלכה.
הקביעה היסודית הזו אינה תולדה של החלטה של בית דין חשוב כלשהו, אלא של תהליך היסטורי עמום, שבו התלמוד התקבל כגורם סמכותי בקרב רוב הקהילות החשובות בעם היהודי. הראשונים הבינו בדיעבד ש"עם ישראל קיבל עליו את התלמוד" – וקביעה זו הפכה לאבן תשתית להלכה מכאן ולהבא. מה שנכון לגבי עצם סמכות התלמוד, נכון גם לגבי המושג של כללי פסיקה: אלה לא הוגדרו מעולם על ידי סמכות פורמלית כלשהי, אלא התגבשו במהלך הדורות כתוצאה מהאופן שבו נהגו פוסקים.
במילים אחרות: הסמכות לקביעת ההלכה נתונה בידי עם ישראל. זוהי קביעה שמתבררת עם ההיסטוריה – וקשה מאוד לדעת אותה ב'זמן אמת'. אפילו כאשר חז"ל עיצבו הרבה מההלכות שמלוות אותנו עד היום, הם לא עשו זאת מעמדה של ממסד מבוסס שהכל מכירים בסמכותו, אלא כחלק משוק דעות תוסס, שבו לעיתים קרובות הם היו האוונגרד. רק אחרי שהם היו ז"ל, הם הוכרו כחז"ל.
במערכת כמו ההלכה, שבה הכללים נקבעים רק בדיעבד וכתוצאה מהתקבלות ציבורית, לא ניתן להגדיר את מה הופך פסיקה ל'לגיטימית, ואילו כתפיים הן 'רחבות' מספיק. רק דבר אחד ברור כשמש: את ההלכות החדשות הנדרשות לנו לא יפסקו הרבנים המוכרים, הרשמיים או המקובלים: כרבנים במערכות אורתודוקסיות, הם מחויבים במהותם לשמרנות הלכתית ולא לפסיקה פורצת דרך; זוהי הציפייה של שומעי לקחם, זוהי הציפייה של המילייה הרבני אליו הם שייכים, זוהי תפיסת התפקיד שלהם עצמם. שומרי הסף לא יהפכו לסוללי הדרכים החדשות.
מי שיכולים להוביל שינויים חיוניים וחשובים הם רק תלמידי חכמים עצמאיים מאוד, שאינם חלק מהמארג הרבני והישיבתי הקיים ואינם מחויבים לו. אנשים שרואים עצמם כממשיכי התורה ומנחיליה לדור הבא, שנושאים באחריות למימוש הברית בין עם ישראל לא-לוהיו – אך אינם מחויבים לשימורה של המערכת באשר היא, לשימורה של הדתיות כמגזר וכאורח חיים.
מנין הסמכות שלהם לחדש בהלכה?
מאותו מקור של הסמכות של כל חכמי ישראל לדורותיהם: הרשות והחובה שהטיל נותן התורה על מקבלי התורה לדרוש בה ולעצב אותה כפי צורכי הדור, על מנת שהתורה תהיה נצחית ותתקיים כראוי בעם ישראל כולו, תדריך אותו ותאיר את דרכו.
