זהירות מחרדות

לאחר ששמע בלק מלך מואב על התבוסה שנחל האמורי מהאומה הישראלית, נתקף חרדה. " וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא, וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הרמב"ן מסביר, שהפחד נבע מכך, שהם היו מעטים וישראל רבים. ובלשונו:
"שהיה מואב קטן בגוים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם …".
לדעת המלבי"ם, לא רק שמואב פחדו לצאת לקרב, הם גם מאסו בישראל ודחו על הסף אפשרות, שיישבו איתם יחדיו. הם קצו בהם ובדתם:
"… כי ראה בלק כי ויקץ מואב, שהגם שהיו גרים מפניהם, לא יכלו להיות בשלום עמם, כי קצו בהם מצד שהם בני ישראל, ששם זה מציין מעלתם והיותם מובדלים בדת מיוחדת, ובגוים לא יתחשב ואין שנאה כשנאת הדת".
אולם, עצם קיומו של הפחד מעם ישראל אינו ברור, שכן לא היתה צפויה למואב כל סכנה, משום שהקב"ה אסר על ישראל להילחם במואב: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה …" (דברים ב,ט). ומדוע, אם כן, פחד בלק?
טבע האדם, שכאשר נדמה לו שהוא רואה משהו שמפחיד אותנו, ישר נתקף חרדה, עוד בטרם מברר את מהות העניין. בלק מבוהל, מדמיין את ישראל כעם אכזרי רודף מלחמות ולכן הוא מעדיף לצאת למלחמה מסוג אחר, אף בטרם בירר לעומק את כוונת ישראל. במקום ליצור דיאלוג עם ישראל ולגלות שאין להם כל כוונה לתקוף את מואב, מעדיף הוא לצאת ולקלל את ישראל. לו היה מתקיים שיח ודיאלוג בין מואב לישראל כל הסיפור היה נגמר בצורה אחרת. במקום זאת, הדיבור והשיח נעשים במחוזות אחרים. בלק מנהל משא ומתן עם בלעם, בלעם מנהל משא ומתן עם הקב"ה, האתון גם מעורבת בשיח עם בלעם ומוכיחה אותו בדרכה שלה.
סיפור זה מלמדנו, שגם כאשר נדמה לנו, שאנחנו רואים משהו שמרתיע אותנו, אם במקום לברר את העניין לעומקו נתמלא חרדה, אנו עלולים ליצור דימויים מבהילים ומיותרים שעלולים לגרום לבעיות מיותרות. כאשר חרדה צומחת, כשנדמה לנו שאנחנו רואים סכנה מתקרבת, נכון להיזכר במקומות בטוחים, להישען עליהם ולהתמודד ביושר ובישירות עם גורם החרדה שלנו. אם רק היינו מקשיבים באמת ופועלים מתוך בירור ודיאלוג אמתי, נראה שגם לא היינו מפחדים ונתקפים בחרדה.
(בלק תשפ)