גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)"תראה", אמר ג'יי לג'וש כשהתכופף בין ערימות האשפה, "יש כאן משהו". ג'וש התקרב במהירות. כבר שלושה ימים שלא בא אוכל לפיהם. ג'יי שלף בזהירות בדל סיגריה, כמעט שלם. "מצאנו אוצר."
השניים התיישבו על אבן. ג'יי הדליק את הבדל, שאף שאיפה עמוקה, אחריה עוד אחת קצרה, והעביר אותו לחברו כאילו היה זה גביע יין קברנה, בציר 2006. "מי היה מאמין", חייך ג'וש בעייפות, "שיום אחד נהנה ככה מבדל סיגריה".
הם שתקו. מן הרחוב הסמוך בקעו קולות. אחד נשבע שלא ייתן את ילדיו להתגייס, יהיו הנסיבות אשר יהיו. ובאותה נשימה, דרש לשלוח עוד ועוד צעירים אל החזית. אחר כבר חיפש את האשם התורן. ושלישי היה עסוק בשאלה מי יעמוד ראשון מול המצלמות ביום שבו יכריזו על הניצחון.
באותו רגע חלפה לידם אישה זקנה. היא הבחינה בקליפת תפוח שנזרקה בצד הדרך, התכופפה באיטיות להרים אותה, אבל בחור צעיר הקדים אותה, חטף את הקליפה מידיה והמשיך ללכת כאילו לא אירע דבר. הזקנה אפילו לא צעקה. רק נשענה על הקיר ועצמה את עיניה.
הרוח נשאה עמה עשן. קשה היה לדעת אם מקורו בשריפה או בהריסות שעוד העלו אדים. "שמעתי שמישהו מכר היום שק קמח במחיר של בית". "ואני שמעתי", השיב ירמיה, "על אדם שאגר מזון במחסן נעול, בזמן שהילדים ברחובות מחפשים פירורים".
הבדל כבר כבה. ירמיה הפך אותו בין אצבעותיו, אולי תישאר בו עוד שאיפה אחת.
"על מה הם רבים?" שאל. יהושע משך בכתפיו. "לא הצלחתי להבין". "ועל מה הם נלחמים?", "גם את זה כבר שכחתי."
שתיקה.
"איך עיר מגיעה למצב כזה"? יהושע לא ענה. הוא הביט סביבו. באנשים הרעבים. בעשן. במריבות. בזקנה שנשענה על הקיר. במילים הגדולות שנאמרו בקול רם, ובמעשים הקטנים שנעלמו.
אחר כך הרים את עיניו אל העיר החרבה, ולחש: "איכה…".
וכשקולו התנגן, שמתי לב שלא היו אלה שני הומלסים היושבים ליד פח אשפה בכיכר החתולות. ובאותו רגע כבר לא הייתי בטוח אם הקולות ששמעו, בקעו מבין סמטאות ירושלים של אז או ממהדורת החדשות של השבוע.
