רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)בתוכחה שבפרשה מובאים שמות של מחלות 'ציוריות', מארה, מהומה, דבר, שחפת, קדחת, דלקת, חרחור, שידפון, יירקון, טחורים, גרב, חרס, שיגעון, עיוורון ותמהון-לבב, ״אשר לא תוכל להירפא". את "תמהון לבב" פירש רבי אברהם אבן עזרא כמחלת לב. ציין כי גם שיגעון ועיוורון, "יַכְּכָה ד' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב" (כ"ח, כ"ח), הן מחלות לב, "והשגעון והעורון והתמהון -שלשתן בלב". רש"י מפרש "אוטם הלב, אשטורדישו"ן בלע"ז". פירוש 'אשדור"דישין' הוא עילפון דהיינו הלם ומבוכה (עפ"י 'אוצר לעזי רש"י', מילה 3251). יתכן שהכוונה לסימפטומים של הלב הגורמים להלם ולהתעלפות, ויתכן שהכוונה להתקף לב. וכותבים ד"ר דוד מרגליות "תמהון לבב – שעממותא דליבא, אוטם הלב, משמע, הפרעות בנשימה, היינו התקף לב" (דרך ישראל ברפואה עמ' 30 בהערה), ופרופ' אברהם שטיינברג "אוטם הלב מוזכר, כנראה, במקרא בשם תמהון לבב" (אנצ' רפואית הלכתית, ערך 'לב').
תסמונת הלב השבור מתבטאת בהיחלשות זמנית אך משמעותית של שריר הלב הגורמת לירידה פתאומית בתפקוד הלב. ברוב המקרים זו מתרחשת בגלל לחץ פיזי או לחץ נפשי משמעותיים. הביטוי "תמהון לבב" מתאים לתיאור המחלה, מאחר ואוטם הלב שכיח יותר במצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון, ואפשר לפרש את המילה "תמהון" – השתוממות, פליאה הנגרמת כתוצאה ממצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון. כמו כן היא מוזכרת בסמיכות למחלת ה"שגעון" – מצב נפשי לא נורמלי. אולי גם בכך יש רמז לקשר בין מצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון – העשויים לגרום ל"שגעון", לבין התקפי לב.
גם "לב רגז" המופיע בתוכחה מתאים לתסמונת. בתהילים נאמר "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם" (קמ"ז). ובמדרש: "כל מה שפסל בבהמה הכשיר באדם. מה פסל בבהמה, עיוורת או שבור, הכשיר באדם, 'לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה'" (ויקרא רבה, פ' צו, ז').
פרופ' פנחס פלאי פירש "תמהון לבב" כביטוי לאובדן דרך כללי, תהייה ותעייה בדרכי החיים, ואובדן הזהות העצמית, מחלות שהן מאוד טיפוסיות לבני דורנו. ביטוי יחידאי זה, מופיע גם בנוסח הווידוי, "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב", ההכאה היא על הלב ובאותה לשון שבתוכחה.
הרב ליכטנשטיין ביאר כי 'תמהון לבב' נקשר עם התפילה. לאדם המודרני יש בעיה עם תפילה. ההלכה חידדה את נימת הבקשה. תפילה, הינה, בראש וראשונה, תחנונים, רחמים. "תפלה לעני כי יעטף, ולפני ד' ישפך שיחו". ומה הוא שופך בהתרפסו לפני ריבון העולמים אם לא הבעת מצוקתו וזעקה לעזרה? "תחנונים ידבר רש" – והם הם לב ליבה של תפילת היהודי. הרב מבאר כי הפגיעה בכושר התפילה הנובעת מחוסר שברון לב מחריפה בגין עודף תכונה אחרת – 'תמהון לבב', המוכר לנו מנוסח הווידוי, "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב". הרב לומד שמדובר בהשתאות שיש בה כדי להסיח או להקפיא את הדעת. המכנה המשותף שבפירושים אלה, עולם הרגש האציל והמושרש, המשלב שלווה ודינמיות, עומק ועוצמה, נשחק. במיוחד מתקשה המתפלל המודרני, עם הבכי שבתפילה. "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות", מתחנן היהודי בתפילת נעילה. וכמה הפליגו חז"ל בנידון. במדרש מובא קטע הפותח בתיאור פנייה מצד כנסת ישראל, השואפת לכפרה ולקירבת אלקים. ד', מצדו, מציע כמה הצעות שנדחות "אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל….בימי יהושע לא בתפילה עשיתי להם נסים…בבכייה שמעתי צעקתם שנא' 'ויהי כי זעקו בני ישראל אל ד'…וכן אנשי ירושלים אע"פ שהכעיסוני בשביל שבכו לפני רחמתי עליהם שנאמר 'כי כה אמר ד' רנו ליעקב שמחה' וגו' הוי איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים שנאמר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ד" (שמות רבה ל"ח ד') (עלון שבות, בוגרים 14).
