איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)אמירותיו של האדם הן דרך ביטויו העיקרית. "מה הוא אמר לך", אנו שואלים כמעט בכל יום אדם המספר לנו על שיחה בה השתתף. במובן יותר מחייב, אנו שואלים את בן שיחנו: "מה בעצם אתה אומר לנו?". בניסוח כזה אנו כבר מתכוונים למשהו שנמסר לנו, אִם כי באופן סמוי במקצת. אנו חשים שהאדם אשר משוחח עימנו אינו רוצה או אינו מסוגל להעביר את המסר הפנימי שלו עד תומו. אנחנו אומרים דברים רבים ומקשיבים לאמירות רבות של אחרים וכך ככל הנראה מתגבשים התכנים העיקריים של חיינו. "מה אומר ומה אדבר", אומר אדם החש שמילים נוספות משלו כבר לא תועלנה לתאר את רגשותיו ואף את מצוקותיו. הרובד הראשון הזה של האמירה הוא השכיח ביותר בחיינו האנושיים, ואין תחום בחיינו שאין לגביו ובמסגרתו "אמירות" מסוגים הכלולים בו.
בפרשת "כי תבוא" האמירה האנושית מתעלה שלב נוסף בהכרה האמונית. התורה, שלא כהרגלה, מוסרת לנו שני טקסטים אמירתיים שעל המאמין לומר בהקשר מסוים ומדויק. בהבאת הביכורים אנו מוצאים מה כלול בדרישה: "וענית ואמרת לפני השם א-לוקיך". טקסט מכונן זה כולל תפיסה אמונית והיסטורית מובהקת ולא בעלמא, אף תופס מקום משמעותי בליל "הסדר", הלילה העיקרי של הסיפור והאמירה הישראליים. עוד במספר פסוקים קודם לכן אנו מוצאים את האמירה וההכרזה שעל היהודי לומר אל הכהן: "ואמרת אליו הגדתי היום". על הדובר לומר דברים מסוימים ביותר לגבי השלמת המהלך ההיסטורי הגדול, שבמהלכו מגיע העם לארצו ומקים בה בע"ה את ביתו ואת חקלאותו. אוירה זאת באה לידי ביטוי גם במסגרת הציונות של ימינו במשפט המפתח של סמילנסקי: "אִם חקלאות כאן, מולדת כאן".
אין זה הטקסט האמירתי המכונן היחיד בפרשתנו. גם בהקשרם של המעשרות מגיע האדם ומכריז: "ואמרת לפני השם אלוקיך בערתי הקודש מן הבית". שוב מדובר בהכרת המציאות האמונית וההיסטורית על-ידי אמירה, בבחינת דברים המזהים את המציאות ויוצרים את המציאות גם יחד.
והנה דווקא בפרשה "אמירתית" זאת אנו פוגשים את הפועל הנדיר: "האמרת", "האמירך" (הבאים לידי ביטוי באחד הפיוטים הידועים של הימים הנוראים). לגבי אותו ביטוי קובע רש"י שאין להם "עד מוכיח במקרא". נדמה לי שכאן נקבע קשר יסודי נוסף בין השם לעמו בכלל וליחיד בעמו בפרט, קשר האמירה. אנו לא רק מאמינים בשם ולא רק מתפללים לפניו, אלא אנו מאמירים אותו והוא מאמיר אותנו: אלוקים ולהבדיל עם, שביניהם זיקת האמירה המיוחדת והבלעדית של אמונה וייעוד.
האמירה השלישית לענ"ד חוזרת לבריאת העולם. "ויאמר אלוקים": העולם הנברא, דווקא במאמרות. האמירה הראשונה בבריאה כרוכה דווקא באור: "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור". אמירת האור ויצירתו כיסוד בבריאה. אכן האור ומהירות האור הם התשתית הקיומית שלנו במובן התודעתי, הנפשי והמדעי גם יחד. והנה בהפטרה של פרשתנו תופס האור מקום מיוחד. האור הוא כעין אמירה אלוקית יסודית וקבועה בבריאה, ובגאולה. "כי בא אורך". "זרח". "יזרח". "יראה". "נגה זרחך". "ונהרת". ובמקום השמש והירח: "והיה לך השם לאור עולם ואלוקיך לתפארתך". האמירה של עת הגאולה היא מימד מתחדש של האור: אמירת השם בעולמו ובבריאה.
האמירות של הרובד הראשון שבין אדם לרעהו, וגם האמירות המפורטות בפרשתנו המחדשות את אפשרות "האמרת", ו"האמירך", וגם האמירה של בריאת העולם והגאולה הן גם נאמרות והן גם מקיימות. זאת אמירת האור מאז ולתמיד.
