שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)אף שכתבתי בעבר בעלון זה על מנהגי יהודי אתיופיה בימי בין המצרים, בימים האחרונים נשאלתי שוב ושוב: כיצד נתפס חורבן בית המקדש בתודעתם של יהודי אתיופיה? בזמנו פניתי אל הקס אלי וונדה מנטסנוט שליט"א. מתוך הלימוד עמו, נחרט בי משפט שאמר על ימי תשעה באב: "אנחנו לא היינו בדיכאון. מה שהניע אותנו לא היה העבר, אלא העתיד. לא התמקדנו בחורבן בית המקדש, אלא בירושלים של זהב, בבית המקדש שנרד אליו". התודעה המקראית-אתיופית היא ביסודה תודעה של גאולה, לא תודעה של חורבן.
נדמה ששתי התודעות חיות כיום בעוצמה בחברה הישראלית, אך הן כמעט אינן מדברות זו עם זו. מצד אחד יש מי שמשוכנעים שאנו בעיצומו של תהליך גאולה, חיים בתקופה של ניסים ושהמשיח "אוטוטו" מגיע. לעיתים האור הגדול מקשה לראות את הכאב, את השסעים ואת העוולות. מנגד, עומדים מי שחיים בתודעת חורבן: קצה התהום, מלחמת אחים, חורבן הבית השלישי. הם מביטים במציאות ורואים סכנה, כישלון ואשמה. ונדמה שככל שהזמן חולף, המרחק התודעתי רק הולך ונפער.
המחלוקת סביב גיוס בני הישיבות היא דוגמה כואבת. אלה אומרים: לימוד התורה הוא חוסנו הרוחני של עם ישראל; ואלה שואלים: כיצד אפשר לדבר על חוסן לאומי כאשר צעירים מסכנים את חייהם ואחרים אינם נושאים בנטל?
אבל השאלה רחבה הרבה יותר מחוק הגיוס. מי מדבר בשם ההיגיון ובשם הנורמליות? מי פועל מתוך אינטרס אישי או מגזרי, ומי באמת רואה את האינטרס הלאומי? מי מבקש לתקן אפליה, ומי אולי מבלי להודות בכך אפילו בפני עצמו מנציח אותה? מי מבקש גאולה, ומי משתמש בשפת הגאולה כדי להגן על מקומו? ובמילים פשוטות: מי כאן צודק?
אין לנו מכשיר אובייקטיבי שייתן תשובה פשוטה. במדינה דמוקרטית, דמוקרטיה היא הכלי שבאמצעותו אנו מכריעים בין עמדות מתחרות, וטוב שכך. אבל נדמה לי שהיום אנו מבינים שגם הדמוקרטיה מוגבלת. היא יכולה לספור קולות ולהכריע מי הרוב, אך היא אינה יכולה תמיד לומר לנו מי צודק. היא יכולה לקבוע מי ניצח בהצבעה, אך לא בהכרח איזו תודעה תבנה את הבית.
אז מהי הדרך? נדמה לי שמפתח אפשרי נמצא במסורת הישראלית-אתיופית ובתודעה המקראית שנשתמרה בה. הכפר שבו גדלתי לא היה עולם מושלם, אבל הייתה בו הנחת יסוד פשוטה: האדם איננו מרכז העולם, הוא חלק ממשהו גדול ממנו. וזה מה שהצליח להחזיק אותנו במסע המפרך במשברים הרבים.
פעם למדתי מחכם אתיופי רעיון שנשאר איתי: באתיופיה לא דיברנו על בניית גשרים בין בני אדם; חיינו לצד נהרות. מאז אני חושב שיש תודעה של גשר, ויש תודעה של נהר. הגשר שואל כיצד אני, הנמצא בגדה שלי, יכול להגיע אליך, הנמצא בגדה האחרת. זו שאלה חשובה, אך היא עדיין מתחילה ב"אני" וב"אתה".
הנהר מתחיל במקום אחר: שנינו חיים מאותו מקור מים. אנו שונים, עומדים על גדות שונות, אבל גורלנו קשור זה בזה. זו הייתה התודעה של סבא וסבתא שלי. הם לא נדרשו למחוק את עצמם כדי לראות את האחר. דווקא משום שהיו בטוחים בזהותם, הם יכלו לפנות מקום. הם ידעו שוויתור אינו תמיד חולשה, שהודאה בטעות אינה השפלה, ושבושה יכולה להיות מעשה מוסרי. מי שבטוח בעצמו אינו חייב לנצח בכל ויכוח. וזו תודעת הגאולה.
תודעת גאולה איננה הידיעה שאני צודק. היא הנכונות לשאול מה עליי לתקן בעצמי כדי שהבית המשותף יהיה טוב יותר. תודעת חורבן מחפשת את האשם: החרדים, החילונים, השמאל, הימין, האליטות או המתנחלים. תודעת גאולה אינה עיוורת לעוול ואינה מוותרת על ביקורת.
אבל היא מוסיפה שאלה קשה הרבה יותר: ומה חלקי? זה מה שלמדתי מן הקס. יהודי אתיופיה צמו. הם הכירו את הכאב. הם ידעו מהו חורבן. אבל הם לא בנו מן החורבן את זהותם. פניהם היו אל ירושלים של זהב. זהו בעיניי הסוד: לראות את החורבן בלי להפוך לאדם של חורבן. לראות את השבר בלי לבנות ממנו זהות. להכיר במרחק שבינינו, ובכל זאת לבחור בנהר המשותף.
תודעת הגאולה מתחילה באחריות אישית ובתיקון עצמי. משם היא עוברת לתודעת הנהר, לסולידריות. ומתוך הסולידריות יכולה לצמוח ממלכתיות אמיתית: היכולת לשאול לא רק אם המחנה שלי ניצח, אלא אם עם ישראל התחזק; לא רק אם שמרתי על האינטרס שלי, אלא אם הבית המשותף יכול להמשיך לעמוד.
אולי לעולם לא נסכים מהי הגאולה. אבל המבחן הראשון פשוט יותר: האם אני זקוק לחורבנו של האחר כדי להגשים אותה? אם התשובה היא כן, אולי זו איננה
