כך משכתבים היסטוריה: סיפורו של מושב נחלים בגליל

דרכים רבות לשכתוב היסטוריה. לשם כך, יש צורך בשלטון חזק, השולט ללא מיצרים ולעיתים אף ברגליים גסות כלפי אלה המבקשים "להפריע בדרך" ואינם מתאימים לאורח חיי השלטון ולדרכי אמונתו. ההשתקה וההתעלמות כלפי השונה מהממסד משמשות בערבוביה, והאמת נעדרת.

מחלוקת היא תופעה קיימת בכל חברה, אך כאשר היא נובעת מצרות עין, קנאה או מסיבות של אמונה ודת – היא עלולה להיות הרסנית באופן קשה ביותר ולעיתים ללא מרפא.

רקע היסטורי להתיישבות – טרם הקמת המדינה

תנועת הציונות קמה בשלהי המאה -18 (1897) וקבעה כי הציונות היא "השיבה ליהדות". זאת עוד טרם ההכרזה על יישוב ארץ ישראל. כמו כן, לא היה ברור מה הכוונה להגדרת ה"יהדות".

הרב מוהליבר ראה את התנועה הציונית החילונית מבקשת להשתלט על הציונות והעם היהודי, על פי דרכה והשקפתה, כעולם חילוני לחלוטין. חילוקי דעות ועקרונות בקשר לחינוך היהודי ומהי "יהדות" הביאו את הרב מוהליבר להקמת תנועת "המזרחי" בשנת 1902, כאשר על דגלה של תנועת "המזרחי" נקבע כי "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל".

התנועה הציונית עוררה את היהדות באירופה לשאיפה של צעירים לעלות לארץ ולהקים בה התיישבות חקלאית. צעירים אלו השאירו את "הטלית והתפילין" בגולה, עלו ארצה והקימו יישובים חקלאיים בארץ ישראל. תנועת המזרחי גייסה אף היא צעירים שומרי תורה ומצוות יוצאי ישיבות ליטא ופולין, ועודדה אותם לעלות ארצה ולהקים יישובים חקלאיים.

בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת נתקלו אנשי המזרחי בקיפוח קשה וגלוי כלפי העולים לארץ בכל התנהלות החיים של התנועה הציונית שכללה, בין היתר, אי מתן ימי עבודה והקצאת קרקע להתיישבות, לחלוצים צעירי המזרחי. או אז, קם הרב שמואל חיים לנדוי מתוך המזרחי והקים את תנועת "הפועל המזרחי", כדי להילחם על זכותם של החלוצים הדתיים בכל הקשור להתנהלות והתייחסות התנועה הציונית והגופים המיישבים.

ניסיונות התיישבות של צעירים דתיים על קרקע כדי להקים יישוב חקלאי ברוח "תורה ועבודה" עלו בתוהו, הדבר לא עלה בידם. הגופים המיישבים והממסד עשו כל שיכלו כדי למנוע הקמת יישובים דתיים. מנגד, הוקמו יישובים רבים בעלי אופי חילוני מובהק, תוך עקרונות של עזיבת "בית אבא" בכל הכרוך בשמירת תורה ומצוות והפיכת אורח החיים החדש לאידיאולוגיה ממש.

רק בראשית שנות ה-30, לפני כמאה שנים, הצליחה הציונות הדתית "הפועל המזרחי" להוביל להקמתו של היישוב הראשון – שדה יעקב! זאת, תוך מלחמה עיקשת של החלוצים הדתיים.

נחלים בגליל

ערב מלחמת העולם השנייה, החליטו הגורמים המיישבים להעלות 5 יישובים לאדמות הגליל העליון, כאשר אחד מהם יינתן לגרעין של חלוצים דתיים, אנשי הציונות הדתית, קרי, "הפועל המזרחי". כל זאת, אחר מאבק קשה וחסר פשרות בהובלתו הבלתי מתפשרת של מיכאל חזני – לימים שר בממשלת ישראל – מטעם המפד"ל.

המאבקים נגד ההחלטה על הקמת יישוב של צעירים דתיים, לא פסקו גם לאחר ההחלטה של המוסדות המיישבים. היה חשש לאלימות מצידם של הקיבוצים דן, דפנה והגושרים – יישובים שהשתייכו ל"קיבוץ המאוחד" ו"השומר הצעיר" וזכו להיות הראשונים שעלו על הקרקע, הסמוכה ליישוב הדתי.

עולים על הקרקע 

לגרעין הדתי הוקצתה קרקע ל- 60 משפחות. בעקבות המאבק והלחץ של הקיבוצים דן, דפנה והגושרים, הורדה המכסה של הגרעין הדתי ל- 30 משפחות. עם הגעתן של המשפחות הראשונות של הגרעין הדתי, החלה מסכת איומים של הקיבוצים מסביב, עד כדי איום שיגורשו בכוח אם לא תיענה דרישת הפינוי.

עמידתם האיתנה של המתיישבים הדתיים, בתמיכתו של מיכאל חזני, הביאה את החלוצים הדתיים לתקוע יתד במקום, ונקרא שמו של היישוב בישראל "נחלים"! שמו של היישוב נקרא על שמם של הנחלים הרבים שסבבו את היישוב.

הגרעין הדתי כלל את "ארגון ירושלים", שחבריו הוכשרו ביישוב מנחמיה לעבודה חקלאית, ואליהם הצטרפו חברים נוספים מהמושבה חדרה. החיים ביישוב הדתי היו קשים מנשוא. הכשרת הקרקע בכלים של אז, הייתה מבצע קשה ביותר, ומאידך המאבק של הקיבוצים ביישוב הדתי היה בלתי נסבל.

"המלחמה" כללה מאבקים הלקוחים כיום מעולם הדמיון. לקיבוצים הייתה מאפייה – אך הם סירבו למכור לחם למתיישבי "נחלים"! כך גם סרבו הקיבוצים להוביל במשותף תוצרת חקלאית של מתיישבי "נחלים". כל זאת תוך מחשבה להציק ולגרום ל"יגורשנו מן הארץ". הקיבוצים לא נואשו והמשיכו את מאבקם באמצעות הגופים המיישבים.

מלחמת השחרור, 1948 תש"ח

מלחמת השחרור פקדה את המדינה שקמה. הגבול הסורי איים על מדינת ישראל ובעיקר על יישובי הגליל העליון. כאן הגיעה "הזדמנות" נדירה. הגופים המיישבים ראו דרך לבצע את דרישות הקיבוצים והורו לפנות "רק" את הנשים והילדים של אנשי נחלים מסיבות ביטחוניות. מנגד, כל אוכלוסיית הקיבוצים נותרה במקומה. נשות וילדי הקיבוצים לא פונו ונשארו במקומם!

הנשים והילדים שוכנו כפליטים במבנה בבית ספר בחיפה, והגברים נשארו לשמור ולהגן על היישוב, כל זאת כביכול כדי לדאוג לשלומם ולטובתם של הנשים והילדים. מלחמת השחרור הסתיימה. מכאן כבר הייתה הדרך קצרה. ניתוק של מספר חודשים מהילדים ומהנשים,  בתוספת "מלחמת הקיבוצים", וכן ההבטחה כי מתיישבי נחלים יוחזרו למקומם עם שוך הקרבות. עובדות אלו "הקלו" על המוסדות המיישבים להעביר את מפוני נחלים אל היישוב "וילהלמה" – כיום מושב בני עטרות. לכאן הובאו גם מפוני בארות יצחק, נווה יעקב והיישוב עטרות, הסמוכים לירושלים. כאן ישבו מגורשי נחלים עד לבניית היישוב במקומו בשפלה כיום.

מחלוקת לשם שמיים – סופה להתקיים

השאלה סביב גירוש הגרעין החלוצי של הצעירים הדתיים לא תסתיים לעולם. הקיבוצים שהוזכרו לעיל טענו נחרצות ולאורך כל השנים כי "עזיבת אנשי נחלים הייתה מסיבות כלכליות, קשיי הסתגלות ואף סיבות חברתיות". הם הוסיפו סיבות נוספות כידם הרעה עליהם כדי להצדיק את מלחמתם ביישוב הדתי. כן, הם השיגו את מבוקשם. בידי הקיבוצים אשר מסיבות אידיאולוגיות פרקו עול תורה ומצוות, עלה לנער מסביבתם את האנשים אשר המשיכו בקפדנות לשמור את רוח בית אבא.

כיום, מדובר על דור רביעי היושב בקיבוצים, כאשר חלקם ודאי לא מודע לסיפור היסטורי עגום זה. הטובים שבאבותיהם טענו כי מלכתחילה לא היה מקום ליישוב נוסף, שכן הדבר גרם ל"גזלת קרקע" מהם. "גזלה"!!! זעקי ארץ אהובה, אתם, הקוראים, שפטו בעצמכם!

שלא בדרך אגב, נזכיר כי אבן זיכרון גדולה ומרשימה שהוצבה במקום היישוב נחלים בגליל, ועליה חקוק סיפור "חלים, הורדה, הוסרה ונעלמה ע"י אלמונים, כדי להעלים לחלוטין עובדות היסטוריות כואבות.

אמת מארץ תצמח

רוב מתיישבי נחלים של הציונות הדתית התיישבו במושב נחלים שבמרכז הארץ. הם בנו את בתיהם ברחוב אחד ובשורה ארוכה, דבר המעיד על קשר חברתי מעולה. הם עסקו בחקלאות והקימו דור ישרים מבורך. דור רביעי(!) המשיך ובנה וקבע את ביתו ביישוב, חלקם ביישובי יהודה ושומרון.

זכיתי ושמעתי כמעט מפי כל אותם חברים, אשר המשיכו לשמור את משמרת ה' – חזור ושמוע תוך אימות של הדברים. כולם נאחזו בקרקע חקלאית במושב נחלים שבשפלה, ובפי כולם גרסה אחת ברורה וחדה: "הקיבוצניקים' לא רצו לראות בשכונתם ישוב דתי". חלקם טענו כי הקיבוצים חששו כי בעקבות נחלים יגיעו בוודאי ישובים דתיים נוספים!

חברי הגרעין הדתי היו מודעים לקשיים ביישוב ארץ ישראל, הם נאבקו ועלה בידם להתמודד, כי ראו בכך מצוות ישוב ארץ ישראל בגופם ממש. מתיישבי נחלים האמינו כי סכנת מלחמת אחים הינה הדבר היחיד שעלול להרתיע אותם, ולכן נהגו והפעילו את כל תבונתם כדי להימנע מכך. לקיבוצים לא היה נוח מגילוי האמת, וניסו בכל דרך למחוק פרק זה מההיסטוריה של התיישבות בארץ ישראל.

כך משכתבים היסטוריה. הציונות הדתית בישראל, אשר שינתה פניה מאז, חייבת לזכור ולהזכיר.