מנהיג מתווך

ד"א" מוכיח אדם אחרי". א"ר יהודה ב"ר סימון: מהו אחרַי? אמר הקב"ה: כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי. לישראל אמר: אתם חטאתם. להקב"ה אמר (שמות לב, ל): "למה ה' יחרה אפך בעמך". מהו למה? א"ר יצחק: בשעה שעשו ישראל את העגל ביקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל. א"ל משה: רבש"ע, העגל הזה טוב הוא לסייע לך. א"ל הקב"ה: מה מסייע לי? א"ל משה: אם אתה מוריד גשמים הוא מפריח טללים, אתה מוציא את הרוחות והוא את הברקים.  א"ל הקב"ה: אף אתה טועה בעגל. אמר לפניו: רבש"ע אלא "למה ה' יחרה אפך בעמך" ולישראל הוא אומר: (שם לב, יא) "אתם חטאתם חטאה גדולה". א"ר יהודה ב"ר סימון: משל למה הדבר דומה? למלך שכעס על אשתו, טרפה, והוציאה מביתו. שמעו בו השושבינין, הלכו אצל המלך ואמרו לו: הא מרי! כך אדם עושה לאשתו? מה עשתה לך? והלכו אצלה ואמרו לה: עד אימת את מכעסת אותו? קדמותיך הוא?  תניינותיך הוא? אף משה כשהלך אצל הקב"ה א"ל:  "למה ה' יחרה אפך בעמך" לא בניך הם? וכשהלך אצל ישראל אמר להן: עד אימת אתם מכעיסים אותו? קדמותכון הוא? תניינותכון הוא? וכן הוא אומר "במדבר בערבה מול סוף" . (דברים רבה, פרשה ב, יג(

במבט ראשון, המדרש מציג לפנינו את דמותו של משה רבנו כמתווך האולטימטיבי, מעין דיפלומט הפועל בשני ערוצים מקבילים כדי להציל את עם ישראל מחרון אפו של הקב"ה לאחר חטא העגל. האגדה מעמידה אותנו על הפסוק "מוכיח אדם אחרי", ומפרשת אותו בדרך מקורית: משה אינו רק מוכיח את העם על חטאיהם, אלא הוא נוטל על עצמו תפקיד מורכב של מוכיח כלפי מעלה. התמיהה המרכזית העולה מתוך דברי המדרש ברורה ונוקבת: כיצד ייתכן שבן תמותה, ולו הגדול בנביאים, יבוא בדברים עם הקב"ה וינסה "להוכיח" אותו? לשון המדרש עצמה, המשתמשת בביטוי "כביכול", מצביעה על הרגישות הגבוהה והקושי העקרוני שבהצבת דמות אנושית בעמדה של מבקרת כלפי האל. המדרש מנסה להבין את העוצמה הנדרשת למנהיג כדי לעמוד בפרץ, אך השאלה נותרת תלויה ועומדת: מהו הגבול הדק שבין תפילה נועזת לבין התייצבות מעמתת?

לא רק עצם הדיאלוג עם האל מעורר תמיהה, אלא גם התוכן של הדיאלוג. משה משתמש בטיעונים שעלולים להישמע כמעט כניסיון להטעות, כפי שמשתקף בדו-שיח סביב העגל – האם משה באמת טוען שהעגל הוא שותף של הקב"ה בניהול העולם? הרי זוהי טענה אבסורדית, והמדרש מודע לכך היטב כאשר הקב"ה עונה לו "אף אתה טועה בעגל". יתר על כן, המשל על השושבינין והמלך מציב את משה כמי שמנהל משא ומתן רגשי בשני הצדדים, כמעט כמו בורר בסכסוך זוגי, מה שמעלה את השאלה: האם תפקיד המנהיג הוא תמיד לנסות להשכין שלום בכל מחיר, או שיש רגעים שבהם האמת הפנימית והצדק חייבים לגבור על המדיניות המפייסת? יש כאן מתח סמוי בין מנהיגות של פשרה לבין מנהיגות של הכרעה, ואולי טמונים כאן קשיים נוספים, חבויים, בשימוש בשפה ככלי לשינוי רצון האל, נושא שדורש מאיתנו לצלול לעומק הדיון.

המדרש אינו מבקש לתאר את משה כמי שעומד מול האל כשווה בין שווים חלילה, אלא כמי שמבטא את ה"אחריות" המוחלטת של הרועה לצאנו. הביטוי "מוכיח אדם אחרי" מוסב על הקב"ה, ובכך המדרש הופך את היוצרות: משה אינו מנסה להוכיח את האל במובן של טענה משפטית, אלא במובן של הצבת "אחר" – כלומר, יצירת מרחב של שיח שבו הצרכים והכאב של העם מקבלים ביטוי מול המוחלטות של הדין. הטיעון על העגל ש"מסייע" לקב"ה אינו טענה אמונית, אלא כלי רטורי מתוחכם שמטרתו להציף את האבסורד שבחטא ישראל, ובכך להחזיר את האל למצב שבו הוא מביט על חטאי העם לא דרך פריזמה של הרס, אלא דרך חמלה על טעותם. כאשר הקב"ה אומר למשה "אף אתה טועה בעגל", הוא למעשה מאשר את הטיעון של משה: הוא מכיר בכך שמשה הבין את עומק השבר, והמנהיגות שלו אינה מבוססת על צדקנות חיצונית, אלא על הזדהות עם החולשה האנושית. זהו מפתח קריטי להבנת המנהיגות ביהדות: המנהיג אינו מתנשא מעל העם כדי לשפוט אותו, אלא יורד אל העם, נושא את כאבו, ועולה איתו אל מול האל. המשל על השושבינין מוכיח זאת: השושבינים אינם בוחרים צד – הם נאמנים לשניהם, מתוך הכרה עמוקה בקשר האחדותי שביניהם. המסקנה המתבקשת היא שהכוח של משה הוא ביכולת שלו להכיל את שתי הקצוות, ולתרגם את הזעם האלוהי לחמלה אנושית, מבלי לוותר על תביעת האמת שלו מהעם.

השימוש במילה "למה" הוא ציר מרכזי. המדרש מפרק את המילה הזו וטוען שהיא אינה סתם שאלה, אלא הזמנה לבירור. "למה ה' יחרה אפך בעמך" אינו ניסיון להבין את סיבת הכעס, אלא קריאה לעצירה. במונחים פילוסופיים, ניתן לומר שמשה מבקש מהקב"ה לעבור מהסתכלות על "מה שעשו" (חטא העגל) להסתכלות על "מי הם" (בניך). השילוב של שני הפסוקים – הדיבור אל הקב"ה והדיבור אל ישראל – מלמד על אופיה של המנהיגות: הדיבור אל העם מבוסס על הסמכות שקיבל המנהיג מהעמידה מול האל. כשם שהקב"ה הראה חמלה, כך גם משה תובע מהעם להשתנות. זהו מעגל שנסגר בביטוי "קדמותכון הוא? תניינותכון הוא?", המדגיש את החזרתיות של הטעות והצורך בתיקון תמידי. הדיון המעמיק הזה חושף כי המדרש אינו עוסק בטכניקה דיפלומטית, אלא במהות הקיום של עם ישראל מול בוראו. הקושי המרכזי של הדרשן היה למצוא את האיזון בין היראה לבין הקרבה, והפתרון טמון בהגדרת המנהיגות כשותפות גורל. אין כאן פשרה על האמת, אלא העמקת האמת עד לנקודה שבה החטא אינו מפריד, אלא מהווה בסיס לחידוש הברית.

בעולם של קיטוב עמוק, שבו כל צד מנסה "להוכיח" את הצד השני ולנצח אותו, דמותו של משה כפי שהיא עולה מהמדרש מציבה מודל אחר של מנהיגות. מנהיג אינו מי שצועק הכי חזק את צדקתו, אלא מי שמסוגל לעמוד בתווך, להקשיב לכל הצדדים, ולחבר בין ניגודים. במישור הפוליטי והחברתי, עלינו ללמוד לשאול את ה"למה": לא כסימן לתסכול או למרידה, אלא כהזמנה לדיאלוג בונה המבקש לאחד ולא להפריד. כשאנו בוחנים את ההיסטוריה שלנו, אנו רואים שהצלחותינו הגדולות הגיעו דווקא כאשר ידענו, כמו משה, לומר לעצמנו "אתם חטאתם" ולציבור "עד אימת אתם מכעיסים", אך באותה נשימה להגן על העם כולו בחירוף נפש מול כל גורם חיצוני או פנימי. המסר העמוק של המדרש הוא שהאחריות ההדדית היא המפתח להישרדות, ושמנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לשמר את הקשר, גם – ואולי במיוחד – ברגעים של משבר ושל חטא.