כל הפוסטים של בנצי דל (יו"ר המכללה האקדמית "גבעת וושינגטון" ולשעבר מנכ"ל משרד החינוך)

שנים בודדות לאחר סיום הקדנציות של הציונות הדתית הפוליטית במשרד החינוך, בשנת 2000, קם איש העסקים לב לבייב – איש

לא כל עובדי ההוראה שבתו. עשרות אלפי מורות ומורים לא שבתו מעולם, אינם שובתים כיום ולעולם לא ישבתו. כל אלה

לא – אין עוד 12 חודשי הכנה לערב פתיחת שנת הלימודים תשפ"ו. ההכנות אמורות היו להתחיל לפני כ-5 חודשים, ביום

מעת לעת אנו מתעוררים בבקרים לקול תרועת המלעיזים על תלמידי מערכת החינוך, וקובלים על רמת ההישגים ההולכת ומדרדרת של ילדינו.

מאז הקמת המדינה כיהנו 24 שרים בתפקיד הנכסף – שר החינוך, התרבות והספורט במדינת ישראל. חלק לא מבוטל מהם כיהנו

מי שבא במשרדי מטה משרד החינוך בירושלים ובמחוזות השונים, משוכנע כי פתיחת שנת הלימודים ערוכה ומוכנה, שכן, משרדים ריקים למחצה

"רצינו לגדל אפיקורסים ויצאו לנו עמי ארצות" לאחרונה –בין בשורות קשות להפגנות, שומעים אנו זמירות וצלצולים אודות לימודי התנ"ך במערכת

את המגינה הזאת אי אפשר להפסיק? את המגינה הזאת מוכרחים לנגן? אחד מארגוני המורים הודיעו בערב חג הפסח האחרון כי

אחת התופעות הנפוצות במערכת החינוך, המקלקלות את השורה, היא התערבות הורים לעומת מעורבות הורים – שהינה חיובית ורצויה. בעבר הרחוק,

בדור האחרון נולדה קבוצה לא מבוטלת של "צעירים דתיים לשעבר" – דתל"שים, כך הם מכנים את עצמם, תופעה חדשה ומוכרת.