פחות צודקים ויותר חכמים

הרב דורון פרץ
ראש המרכז העולמי של תנועת המזרחי

הייתה לי הזכות לשמש שנים רבות כרב קהילת ה"מזרחי" ביוהנסבורג. פעמים רבות, במהלך הניסיון להביא ל'שלום בית' בתוך משפחה או בין חברים בקהילה, הדברים נעצרו במשפט: "סליחה הרב, זה על הפרינציפ!".
למדתי, ש'עקרונות' הם המעכבים בעד אנשים להשלים עם אחרים. התפקיד שלנו בעולם בתחום של יחסי אנוש הוא בהחלט לא ללמד עקרונות לאנשים אחרים. עקרונות מלמדים במסגרות לימוד. תפקידנו בתחום הבין אישי הוא לדעת איך להסתדר עם אחרים. הייתי אומר לאנשים באנגלית: "It's never about the principle, it's about the person" – לא העיקרון העיקר, אלא האדם. אכן, גמרא מפורשת טוענת שהגורם לחורבן בית שני היה עמידה איתנה על עקרונות. כוונתי לדברים המובאים בשם רבי יוחנן במסכת בבא מציעא (דף ל 🙂 המתייחסים לתחום הבין אישי.
טוען רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". הגמרא מקשה: איך יכול להיות? הרי בוודאי צריך לדון את החיים שלנו על פי הדינים של התורה!. ועונה: "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין".
כשהיה דין תורה בין אנשים, כל אחד עמד על שלו ואף אחד לא היה מוכן להתפשר. לכל אחד היו עדים וראיות, וכל צד היה משוכנע שהצדק איתו. כשכל אחד משוכנע בצדקת טענותיו ועמדתו, ואין נכונות להסדר ולפשרות, זה מבטיח את המשך הסכסוך ופגיעה במרקם החברתי והרוחני.
העמדת החיים שלנו על הדין ומידת האמת גרידא, הורסת את היחסים בין בני אדם. ההתעקשות על האמת והצדק שלי, במקום להעדיף את עיקרון השלום, מפרקת את תאי הזוגיות, המשפחה, החברות וממילא החברה כולה. עקרון האמת, כמובן, חשוב ביותר, שהרי חותמו של הקב"ה אמת (שבת נה :), אבל כשמדובר ביחסים בין-אישיים, כבר אמרו חז"ל שמותר לשנות מפני השלום (יבמות סה:) ולפעמים אף מצווה. הרי אהרון הכהן רדף שלום עד כדי ששינה פעמים רבות את האמת כדי להשרות שלום בין אנשים (אבות דר׳נ פרק י"ב) . בנוגע לזוגיות, חז"ל מדברים על כלל מנחה של שלום הבית ולא של אמת הבית.
לסיום , תובנה חשובה לעניינינו מראשיתה של פרשת השבוע, דברים/חזון המופיעה תמיד בשבת שלפני תשעה באב.
יש לתמוה על כך שחוזרת ונשנית בתחילת הספר פרשת מינוי השופטים המוזכרת לפני-כן בפרשת יתרו. מדוע דווקא כאן בתחילת דברי התוכחה שבספר דברים?
התשובה נמצאת בפירושי רש״י והספורנו לפסוק הפתיח של מינוי הדיינים : "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם״ (דברים א, יב).
ועל כך מצטט רש"י מהספרי(יב) דברים קשים:
"מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר – יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין".
פירוש הדבר – יצירת וקיום אוירה של סכסכנות, ריב ומדון.
דברי הספורנו עוד יותר חריפים בהגדרת שורש הליקוי:
"וזה סיפר (הצורך בשופטים רבים – שרי אלפים ע ד אפילו שרי עשרות ) להזכיר את פשעם … שלא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חברו באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי, ואין זה כי אם מרוע לב" .
הלוואי שבימים אלה, ימי החורבן, נהיה בין אלה שישאפו להיות פחות צודקים ויותר חכמים, פחות הולכים לפי ׳הדין׳ ויותר לפנים משורת הדין, ומוותרים קצת על האמת שלנו על מנת להשרות שלום בינינו.
(דברים תשעו)