ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)ספר דברים פותח במילים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים א, א). לאחר 40 שנות נדודים במדבר, משה אינו מספר רק היסטוריה. הוא מלמד כיצד להביט על העבר כדי לבנות את העתיד. הוא חוזר על האירועים המוכרים, אך מעניק להם משמעות חדשה. בכך הוא מלמד אותנו שאדם אינו חי רק מן הזיכרונות, אלא מן האופן שבו הוא מפרש אותם.
רבי נחמן מברסלב משתמש בדימוי עמוק: יש בעולם בור ויש מעיין. הבור יכול להיות מלא מאוד. הוא שומר בתוכו מים שנכנסו אליו מבחוץ. יש בו עומק, יש בו תועלת ויש בו יציבות. אולם, בסופו של דבר הוא חי ממה שנשפך אליו. אם לא ירד גשם, אם לא הגיעו מים חדשים, ואם רק שואבים ממנו שוב ושוב – גם הבור המלא יתייבש.
לעומתו, המעיין אינו רק מחזיק מים – הוא נובע. יש לו מקור פנימי שממשיך להזרים חיים. לפעמים הזרימה קטנה וכמעט שאינה נראית לעין, אך היא קיימת תמיד.
כמה קל להפוך לבור. אנו אוספים ידע, ניסיון, הישגים וזיכרונות, אך מפסיקים לצמוח. אנו חוזרים על אותם הרגלים, אומרים את אותם משפטים וחושבים את אותן מחשבות. מבחוץ הכל נראה מלא, אך בפנים כבר אין נביעה.
משה רבנו, דווקא בגיל 120, מוכיח שאפשר להיות מעיין. במקום לסכם את חייו מתוך עייפות, הוא יוצר ספר חדש. הוא מלמד, מחדש, מפרש ומעניק משמעות. הנביעה הפנימית שלו אינה פוסקת עד יומו האחרון.
הבעל שם טוב מלמד שתוצאות של חוויה מסוימת שעברנו יהיו לפי השם הטוב שנוציא למסע הזה בסופו. כך הוא מסביר את המילים התמוהות בתורה "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם", והרי זה אמור להיות הפוך! קודם המסע, ואחר כך המוצא ממנו! הבעל שם טוב מסביר שהמוצא ממסע הוא בעצם מוצא פינו, והוא שיהיה למפרע גם מסעות שהיו קשים מאוד.
פראנקל קורא לזה "מסגור מחדש". איננו יכולים תמיד לשנות את מה שעברנו, אך אנו יכולים לשנות את המשמעות שאנו מעניקים לו. משה עושה זאת בדיוק. הוא אינו מוחק את חטאי המדבר, את הכישלונות ואת המשברים, אך הוא הופך אותם למקור של למידה, אמונה ותקווה.
מסר זה חשוב במיוחד בימים שבהם העולם נע בין תקווה לייאוש. צ'ארלס דיקנס פתח את ספרו "בין שתי ערים" במילים המפורסמות: "היה זה בטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים. היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות. היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות. היה זה בטוב שבזמנים. היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים. היה זה אביב התקווה…"
נדמה שאין תיאור מדויק מזה למציאות האנושית. בכל דור יש אור ויש חושך, הצלחות ומשברים, אמונה וספק. השאלה איננה רק מה מתרחש סביבנו, אלא מה אנו בוחרים להצמיח מתוכנו. האם נהיה בור שממתין שמישהו אחר ימלא אותו, או מעיין שמוסיף חיים גם כאשר המציאות מורכבת?
דוגמה מרגשת לכך היא מיזם "שלום לשרלוט". זהו מיזם של הורים שכולים בניו יורק, שבתם שרלוט בת השמונה נהרגה מפגיעת רכב עת רכבה על אופניה. בקמפיין מבקשים מכל מי שיכול לסיים ריב ישן, לטפל בטינה שהצטברה, בסכסוך שכנים או נתק במשפחה – לעשות זאת לעילוי נשמתה של שרלוט וגם לספר להם. נאספו עד כה 2,377 סיפורים כאלה מ-42 מדינות. זהו בדיוק הכוח של אדם הבוחר להיות מעיין: לא להנציח את הכאב, אלא להצמיח ממנו חיים חדשים.
גם בעידן של בינה מלאכותית, של טכנולוגיות מתקדמות ושל ידע הזמין בלחיצת כפתור, האתגר האמיתי אינו כמה מידע נאגור, אלא האם נשמור על היכולת לחשוב, ליצור, לשאול ולהתחדש. טכנולוגיה יכולה לאחסן מידע כמו בור גדול, אך רק האדם מסוגל להיות מעיין – להעניק משמעות, חמלה, יצירתיות ואמונה.
לקראת תשעה באב, כאשר אנו קוראים את פרשת דברים, מזכיר לנו משה שהחורבן לא התחיל באבן שנפלה מן החומה, אלא באופן שבו בני אדם דיברו, חשבו והתייחסו זה לזה. אך באותה מידה, גם הגאולה מתחילה בדיבור אחר, במבט אחר ובנביעה פנימית חדשה.
יהי רצון שנזכה להיות אנשים שאינם מסתפקים במה שכבר קיבלו, אלא ממשיכים לנבוע. שנדע לספר מחדש את מסעות חיינו מתוך אמונה, להפוך כאב לצמיחה, זיכרון לאחריות וייאוש לתקווה. כך נוכל גם אנו להצטרף לדבריו של משה רבנו – לא רק לזכור את הדרך שעברנו, אלא לבנות באמצעותה דרך טובה יותר לעתיד.
