אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')ספר ויקרא, שאנו מתחילים לקרוא השבוע הוא ספר 'הוראות יצרן' כיצד יש להפעיל את המשכן. הפרקים הראשונים עוסקים בקורבנות. המשותף לכל הקורבנות הוא החיוב צירוף מלח לקורבן. "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". הצירוף של ה'מלח' מוסב לכל קרבן, בין אם הקורבן מהבהמה ובין אם מן הצומח. על כך עולה התהייה מה עניינו של המלח? ומדוע יש לצרפו אל הקורבן? תשובות שונות ניתנו בעניין זה, ואת עיקרן היטיב לסכם רבינו בחיי בפירושו וכך הוא מביא:
"וע"ד הפשט: טעם המלח בקרבנות לפי שלא יהיה דרך כבוד בקרבן השם שיהיה תפל מבלי מלח, ולמדה תורה דרך ארץ…
ודעת הרב רבינו משה ז"ל [=הרמב"ם] בטעם המלח, כי מנהג עובדי עכו"ם להרחיק המלח מן הקרבנות ומואסים בו ולא יקריבוהו כלל מפני שהמלח בולע הדם, והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טפה מן הדם לאבוד, כל כך היו נמשכין אחר מאדים וכחותיו, וכדי להרוס כוונתם תצוה התורה לא תשבית מלח.
ועל דרך המדרש יש בו באור לדרך הקבלה: ברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו מים התחתונים ליקרב במלח ונסוך המים בחג.
וע"ד הקבלה: יש במלח שני כחות משתנים זה הפך זה, והם המים והאש, ובכח חמימות האש המיבשו והמגלידו חוזר מלח, ואם כן יש בעצם המלח כח המים והאש שהם כנגד שתי המידות שבהם קיום העולם והם מדת רחמים ומדת הדין…".
בתלמוד נידונה השאלה איזה סוג מלח יש לצרף לקורבנות? וכך מובא: "ולא תשבית מלח – הבא מלח שאינה שובתת, ואיזו? זו מלח סדומית." כלומר סוג המלח אותו יש לצרף הוא אותו מלח שנקרה 'מלח סדומית'. קביעה זו מעוררת את התמיהה מדוע?
כדי להבין את הדברים נזכיר, שהקורבן הוא תוצר של אירועים שונים בחייו של אדם, עבירות, תודה, עולה, אשם ועוד. כאשר על אדם המביא קורבן צריך לתת דעתו על מהות התהליך, ואין כל משמעות להקרבת קורבן שנעשית מתוך הרגל כמצוות אנשים מלומדה.
כך למשל, אדם שמביא קורבן חטאת צריך ליתן דעתו לכך איך בעתיד הוא לא יחטא יותר. שרשרת הפעולות שהאדם חווה מרגע הבאת הקורבן ועד לתום הקרבתו, צריכה להעביר מסר לאדם שאלמלא שגגתו הוא לא היה צריך להביא קרבן. התחושה לפיה הקורבן מגיע כתמורה על שגגות האדם, כאשר האדם עצמו היה צריך להיות במקום הקורבן, יש בה כדי לחנך, ללמד לאדם על מעשיו.
מכאן, שאם תכלית הבאת הקורבן היתה לגרום לאדם להיטיב דרכיו, מלח סדומית הוא נדבך חשוב בתהליך זה, שיכול ויש בו כדי להזכיר לאדם את סדום. אנשי סדום הם סמל לפחיתות מוסרית, אנשים שהתאפיינו במעשים אכזריים. הנביא יחזקאל מתאר את עיקר חטאם של אנשי סדום בכף שלא סייעו לשכבות החלשות בחברה. העונש שהוטל על אנשי סדום ואשר ביקש לעקור את 'מידת סדום' מהעולם היה באמצעות הפיכת המקום וזריעתו בגופרית ומלח. מכאן ניתן להבין את משמעות דברי התוכחה המובאים בספר דברים, כאשר אנו קוראים "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים, אשר הפך ה' באפו ובחמתו", זה בא להזכיר לאדם את סדום ועמורה באמצעות המלח.
דומה בעיניי שעצם החובה לצרף לקרבן 'מלח סדומית' יש משום אמירה ערכית. המלח מבקש להזכיר לאדם עד היכן האדם יכול להידרדר מבחינה מוסרית, עד כמה אדם צריך ליישר אורחותיו ומעשיו ועד כמה צריך אדם ליתן דעתו על מעשיו שייעשו מתוך מחשבה טהורה ולא מתוך מניע פסול. מתוך שימת לב למעשים ולא מתוך הרגל. מתוך כוונה טובה ולא רק מעשה טוב. (ויקרא תש"פ)
