חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה. שָׁלַח שְׁלוּחָיו לִרְאוֹתָהּ אִם נָאָה אִם לֹא. הָלְכוּ וְרָאוּ אוֹתָהּ. בָּאוּ לַמֶּלֶךְ וְאָמְרוּ לוֹ: רָאִינוּ אוֹתָהּ וְאֵין כְּעוּרָה וַעֲזוּבָה כָּמוֹהָ. שָׁמַע שׁוֹשְׁבִינוֹ וְאָמַר לֵיהּ: לֹא כֵן מָרִי, אֶלָּא אֵין אִשָּׁה נָאָה מִמֶּנָּה בָּעוֹלָם. בָּא לִשָּׂא אוֹתָהּ. אָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה לִשְׁלוּחֵי הַמֶּלֶךְ, נִשְׁבַּע אֲנִי בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נִכְנָס כָּאן, מִפְּנֵי שֶׁבִּזִּיתֶם אוֹתָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בָּא הַשּׁוֹשְׁבִין לִכָּנֵס, אָמַר לוֹ: אַף אַתָּה לֹא תִכָּנֵס. אָמַר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִין: אֲנִי לֹא רָאִיתִיהָ וְאָמַרְתִּי לַמֶּלֶךְ שֶׁאֵין נָאָה הֵימֶנָּה בָּעוֹלָם, וְהֵם אָמְרוּ אֵין כְּעוּרָה הֵימֶנָּה, וְעַכְשָׁו הַנַּח לִי וְאֶרְאֶה אִם כִּדְבָרַי אִם כְּדִבְרֵיהֶם. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנִי, הַמְּרַגְּלִים הוֹצִיאוּ דִּיבָה עַל הָאָרֶץ, וְאָמְרוּ: 'אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ' (במ' יג לב).
"אֲבָל אֲנִי לֹא רָאִיתִיהָ וְשִׁבַּחְתִּיהָ לִפְנֵי בָּנֶיךָ וְאָמַרְתִּי: 'כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה'. וְעַכְשָׁו אֶרְאֶה אוֹתָהּ אִם כִּדְבָרַי אִם כְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ'. אָמַר לֵיהּ: כִּי לֹא תַעֲבֹר. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: אִם כֵּן הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, תָּם וְרָשָׁע אַתָּה מְכַלֶּה?!" (דברים רבה, פרשת ואתחנן, פרשה ב, סימן ח).
במדרש אנו נחשפים לסיפור מרטיט לב על השושבין – משה רבנו – המבקש להיכנס אל הארץ המובטחת, אך נחסם בשעריה בעקבות עוונם של שליחי המלך, המרגלים. הדימוי המדרשי של השושבין מול המלך הוא לא רק תיאורי, אלא פילוסופי-קיומי עמוק. הוא מעלה שאלה המנקרת בלב כל אדם המבקש להבין את הנהגת ה': האם המערכת הא-לוהית מכירה בערכו של היחיד, או שמא גורלו תמיד משועבד לגורל הכלל?
הדרשן מציב את הקונפליקט בשיאו: משה צודק, האמת שלו היא האמת המוחלטת, הוא היחיד ששיבח את הארץ, ובכל זאת, ה' אומר לו "כי לא תעבור". המדרש מזמין אותנו לתהות: מה משמעותם של צדק ואחריות, כאשר הם מתנגשים עם המציאות ההיסטורית?
הדיון חייב להתרחב אל עבר השאלה הפילוסופית על טבעה של מנהיגות. משה אינו מתווכח על "כניסה פיזית" בלבד; הוא מתווכח על תוקף האמת שלו מול הדיבה שהוטלה על הארץ. המרגלים אינם סתם שליחים שטעו; הם עוצבו כמי שערערו על עצם האפשרות של עם ישראל להיות ריבון בארצו.
משה, כסנגור הנצחי של ישראל, ניסה ליצור תודעה חלופית, תודעה של אמונה וחיבור. אך ה' משיב לו בסירוב, ובכך הוא מבהיר כי המנהיג אינו אינדיבידואל אוטונומי. מנהיגות היא יציקת זהות, וכאשר הזהות הזו מזוהה עם דור המדבר, משה הופך ל"בן ערובה" של העם שהוביל. זוהי התובנה הטרגית של המדרש: הגדולה של המנהיג אינה מחלצת אותו מההשלכות של הדינמיקה הקבוצתית שהוא חלק ממנה.
המדרש משקף את העימות שבין האתיקה האישית לאתיקה המערכתית. משה טוען: "תם ורשע אתה מכלה?!", זוהי זעקה שכל אדם מאמין מכיר – האם לא ראוי להבחין בין האיש שחטא לבין האיש שסלל את הדרך? הדרשן מעמיד את המציאות הזו לדיון.
בתפיסה הזו, השתיקה הא-לוהית או התשובה החותכת של ה' אינן סימן להתעלמות, אלא הזמנה להכיר בכך שההיסטוריה היא אירוע קולקטיבי. יתרה מזאת, ה' מכיר בתביעה של משה כחלק בלתי נפרד מהתהליך. העובדה שמשה ממשיך להתווכח, להציב שאלות ולבקש הבהרות, היא-היא המעשה המנהיגותי העליון. המנהיג הוא זה שלא רק מבצע את התפקיד, אלא זה שעומד בפרץ ומתווכח על משמעות הצדק, גם כשתוצאה מעשית אינה מובטחת.
רלוונטיות הדברים לחיים המודרניים: בעידן של אינדיבידואליזם מוקצן, שבו כולנו שואפים להיבדל מהקולקטיב ולקבל את ה"צדק" האישי שלנו, משה מלמד אותנו שיעור בענווה ובאחריות. קיום אנושי משמעותי הוא לעולם אירוע משותף. אנו חלק מ"ספר תולדות אדם" שבו כל אחד מוסיף שורה. משה רבנו, בכך שנותר מחוץ לארץ, הופך את מותו למסר על מהותה של מנהיגות שמוכנה לשאת באחריות גם כשאין בה תגמול אישי. האמת שלו נשארה אמת, גם אם לא נכנס איתה פיזית אל הארץ.
המדרש מזמין אותנו להסתכל על הכישלונות שבחיינו כחלק מדיאלוג רחב עם ה'. משה מלמד אותנו שניתן – ואף נדרש – לנהל שיח נוקב על צדק, על עוול ועל אמת, גם כאשר הגזירה היא "לא". זו המורשת האולטימטיבית: היכולת להיות אנשים של אמת, לראות את הארץ גם מרחוק, ולהבין שהאחריות שלנו כלפי הכלל גדולה יותר מהרצון שלנו להגיע אל היעד. בכך, כל אחד מאיתנו יכול להפוך את השבר האישי לאבן בניין בהמשכיותו של העם, ולשמר את הדיאלוג הזה עם בורא העולם כמרכיב המרכזי בזהותנו האנושית והדתית.
גם כשאיננו מבינים את כל הדרכים, העמידה האמיצה שלנו, השאלות שאנו מעיזים לשאול והאחריות שאנו לוקחים על הכלל – הן-הן הניצחון הגדול של הרוח האנושית.
