וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)הכתוב אומר (דברים ז', י"ב): "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". המונח "עֵקֶַב" בא מלשון "עָקֶב". חז"ל מבארים (דברים רבה ג', א) "אמרו ישראל לקב"ה: אימתי אתה נותן לנו שכר המצות שאנו עושים? אמר להם הקב"ה: מצוות שאתם עושים, מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכרם 'בעקב אני נותן לכם', שנאמר 'והיה עקב תשמעון'".
כלומר, בעולם הזה אין אנו מקבלים את שכר המצוות שאנו עושים והשכר ניתן רק לעתיד לבוא, כפי שנאמר (במסכת קידושין דף ל"ב עמ' ב'): "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". ברם, איך אפשר להלין שכר ליום שכולו טוב, הרי בכך נמצא שהקב"ה עובר כביכול על הציווי של (דברים כ"ד, ט"ו) "ביומו תיתן שכרו", ואף על האיסור של (ויקרא י"ט, י"ג) "לא תלין פעולת שכיר"?
קושי נוסף מעורר המדרש עת שחז"ל מוסיפים בו משל, למי שמבריג חלקים של מנורה כדי שיהפכו לכלי שלם, ובכך עובר על איסור מלאכת בונה בשבת. ובכן, מה לדיני הרכבת מנורה בשבת עם דברי חז"ל כי השכר ניתן רק בעולם הבא? לחתם סופר הסבר מרהיב לכך.
כל אחד מחלקי המנורה הוא בפני עצמו מלאכת מחשבת. כל חוליה היא פרק של יצירה שהסתיים. החלק גמור, מלאכתו עשויה. אבל, יש בו שימוש רק כאשר הוא מוברג למנורה.
יתרה מכך, לחלק הגמור אין ערך אם חלק אחר חסר. באמצע תהליך הייצור, ואף בתום הייצור ולפני סיום ההברגה של כל חלקי המנורה, נמצא כי בפנינו חלקים – אך אין מנורה. גמר המלאכה של המנורה הוא בסוף התהליך, כשהמנורה הורכבה, ורק אז בפנינו מעשה שלם ובר ערך.
מן המשל לנמשל: המנורה היא משל לחיי אדם. אנו מסיימים בחיינו פרקים שונים של עשייה. כל פרק עומד בפני עצמו. יש בו גמר מלאכה, ויש בו לקח שהופק ומסר שהופנם. הוא עומד בפני עצמו. אבל, אין זה גמר מלאכה! לקו הסיום מגיעים אנו כשהפרקים משתלבים זה בזה, מתברגים ומורכבים לקומה שלמה של אישיות האדם ופועלו הכולל. בחצי עבודה אין מתחשבים, ויש להביט על מכלול.
גמר המלאכה וקו הסיום אינו מוצב בסוף הפרק, אלא בסוף המסכת. שכרו של העובד ניתן לו בעת שנגמרה מלאכתו. במסכת בבא מציעא דף ס"ה עמ' א' אומרת הגמרא כי "אין שכירות משתלמת אלא לבסוף". משלמים לעובד על מלאכה שלמה. לא על ראשי פרקים אף לא על סיומם, אלא רק על מכלול שהושג, כאשר תם ונשלם.
ממילא מובן, כי השכר לאדם על עמלו אינו משולם בחייו, ואין בכך איסור של "בל תלין", שהרי מלאכת האדם אינה מסתיימת עד אשר כל הפרקים ישתלבו למסכת אחת כוללת, ודבר זה נעשה בעת שבאים לכלל סיכום, משסיים אדם את שליחות חייו ומחזיר את נשמתו לבוראה.
ועדיין קשה: מדוע צריך להרכיב את כל מעשי האדם לשלמות אחת כדי לתת שכר? מדוע אין אדם מקבל שכר גם על ערוגה אחת מתוך שדה שלם, שהאדם חרש, זרע, השקה וניכש?
נראה כי הטעם לכך נעוץ בכך שנתנו לאדם ימים רבים כדי להשלים את שליחות חייו כמכלול. לו היה כל פרק של עשייה מסיים את השליחות, היו החיים נגמרים חלילה בתום אותו פרק. ההבטה על כל הימים כמסכת שלמה וכמכלול אחד, מאפשרת לאדם לבוא בימים ולהתייצב בפני בוראו רק בסוף התהליך, כשהשליחות הסתיימה.
הנה כי כן, החיים הם מסכת אחת של עשייה וניצול זמן. אכן, כל יום הוא פרק של זמן, וכל פעולה ומצווה הן פרק של עשייה. אבל, השליחות מושלמת כשהעשייה מתלכדת והפרקים משתלבים לתמונה אחת כוללת, שלמה ומושלמת.
מבחן התוצאה וההשתדלות נערך בשעת סיכום והשבת הפקדון. אין אדם נקרא לערוך סיכום בסיומו של כל פרק, והוא זוכה לאריכות ימים ושנים כדי לסיים מסכת שלמה של עשייה כוללת. אדם בא בימים כאשר הוא מגיע לשעת הסיכום וצקלונו מלא בימים גדושים, שבהם הגשים את ייעודו.
