היהדות היא מהפכנית הרבה יותר ממה שנדמה לרבים. החל מאברהם אבינו היא מייצגת עמדות הפוכות "למקובל" במספר תחומים. אמונה בה' היא חוסר אמונה מוחלט בכל אחרוּת. אמונה בה' משמעותה גם התנהגות מסוימת ביותר ביחס לכל אדם אחר כולל לעצמך. התובנות והמעשים כרוכים אלה באלה, ומשמעותם רבה גם בתחום הלאומי והארצי. לימוד הוא ערך מוביל ורלוונטי לכל אדם בישראל. האדם באשר הוא אדם, נברא בצלם אלוקים.
די בדברים האחדים שהזכרנו כאן, כדי להפנים את המשמעות הכוללת של היות האדם ממשיכו של אברהם אבינו ומקבל את תורת משה רבנו. הרגש "המהפכני" אינו חד פעמי. הוא חיוני כמוביל אמוני קבוע, וכסיוע למאמץ הנדרש לקיום תורה ומצוות.

אין זה למשל מקרי, לדעתי, שבפרשת ואתחנן מוזכרות ערי המקלט בעבר הירדן בהקשר של פועל מכונן ביותר: " אז יבדיל משה…" פעולת ההבדלה מרכזית ביותר בבריאה. כך גם ההבחנה בין ישראל לאומות ובין שבת ליום חול. ההבדלה דורשת תבונה אנושית רבה. אדם שאין בו יכולת הבדלה אינו מסוגל לנהל חיים תבוניים, ואף לא להתמודד עם פעולות יסודיות למדי.
ואכן, משה רבנו מבדיל את הערים האלה, למרות שלעת עתה הן אינן נכנסות לפעולה, וזאת עד שגם בצד המערבי של הארץ תוכרזנה הלכה למעשה ערי המקלט. אולם את פעולת ההבדלה הוא מבצע, ובכך מכריז בלחש רועם על המשך המהפכה העברית. הנה, יש דין ויש דיין. יש רוצח בכוונה תחילה, ויש בשוגג. יש הראוי להימלט לעיר מקלט, וישנו מי שאינו ראוי. וממילא עד שיורשע אדם ודינו יהא מיתה, צפוי הליך קפדני ביותר.
נאומו של משה לאורך ספר דברים הוא כינון קבוע של המהפכה העברית, הכוללת כמובן את "שמע ישראל" ואת עשרת הדיברות ופסוקים רבים נוספים. אין זאת מהפכה חד פעמית או רוויית רעשים. המהפכה העברית זרועה בתוך פסוקים חיים המקבלים בכל עת תוקף חדש ורלוונטיות נצחית. המהפכה שייכת לדור היוצא ממצרים ולדור הנכנס בקרוב ארצה, כמו לכל דורות ישראל.
במשך שבעה שבועות היא מלווה עתה בפרקי הנחמה של ישעיהו הנביא, שגם הוא מעצים את כוח המהפכה השקטה והלוחשת הזאת. כשהוא מנחם עם המצוי במשבר כדי שעם זה יתאושש, כשהוא מביא לעולם ביטויים כמו "ברית עם" ו"אור לגויים". כל אלה הם "דבר המהפכה" שאנו אמורים ויכולים להשתתף בה בחיינו אלה ממש.
