מערכת שבתוןהרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש "שערי ציון" להכשרת רבני ערים ישראל
האם ניתן להצביע על קשר ועל זיקה סיבתית בין צדיקותו של האדם ומוסריותו, לבין המידה שבה הוא זוכה לחסד ולטובה במשך חייו – לרווחה, לשפע חומרי, לשמחה ולאריכות ימים? שאלה זו ייסרה את גדולי חכמינו לאורך הדורות, וגם את חכמי אומות העולם.
ישעיהו לייבוביץ' היה זה שטען בתוקף לכך, שיש ליצור נתק מוחלט בין החובה המוסרית והדתית לבין שאיפת הגמול והשכר. על פי תפיסת עולמו, שהושפעה מאוד מתפיסת עולמו של קאנט, כל עניינו ומעלתו של המעשה המוסרי ושל המחויבות הדתית היא בכך שהאדם עושה את המעשה שבו הוא מחויב, אך ורק מפאת החובה, ולא מפאת רצונו לזכות מחמתו באיזשהו שכר, גמול או טובת הנאה. אחרת, לא את א-לוהיו עובד האדם, אלא את עצמו בלבד.
לא נצליח לסקור ולו את קצה קצהו של הדיון הנרחב בקרב חכמינו בתקופת חז"ל, בימי הביניים ובעת החדשה ביחס לסוגיה גדולה זו. אך זאת רק נשאל: מהי עמדת משה רבנו בנאומו הגדול בספר דברים ביחס לשאלה כבדת משקל זו?
פסוקים רבים בפרשתנו עקב, אומרים לכאורה את ההיפך הגמור מן התפיסה הלייבוביצ'יאנית שתוארה כאן כעת. פעם אחר פעם, משה מצביע על הקשר והזיקה בין הנאמנות לתורה, לחוקיה ולמוסרה, לבין החיים הטובים ברמה הפיזית והגשמית, שעם ישראל עשוי ואמור לזכות בהם בארץ ישראל אם ידבק בדרך התורה. להלן שתי דוגמאות מייצגות מתוך רבות:
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ… וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ" (ז, יב-יג). "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (יא, ח-ט).
אך האמת היא, שעמדת משה בסוגיה היא קצת יותר מורכבת: בעוד בתיאור חיי השפע בארץ ישראל הוא מתאר יחס ישיר בין הנאמנות לה' ולתורתו לבין השפע הגשמי שיזכה לו עם ישראל בארצו, הרי שבנוגע לחיים במדבר, הוא אומר להם ממש את ההיפך הגמור: הנאמנות לה' במהלך תקופת המדבר דווקא מאופיינת בכך שהתקיים בה יחס הפוך בין מידת הנאמנות לה' לבין הרווחה הגשמית. אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם:
"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ: הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם… וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (ח, ג).
נראה שהעניין יותר מורכב, ועל מנת להגיע לדרגה מוסרית גבוהה ובעלת ערך, האדם נדרש להיות מוכן להתמסרות ולהקרבה. אבן הבוחן לנאמנות האדם לערכיו ולאמונותיו, עוברת בשאלה האם ועד כמה הוא מוכן להקרבת קורבנות עמוקים למענם, ולשאת גם תקופה ארוכה של חיי סבל ומחסור. האבן היקרה המלטשת את הקיום המוסרי והדתי, היא הנכונות לשאת בקושי ולשלם מחירים בעבור האמונה, המוסר והאמת.
רק משעה שהאדם הסכים לשאת בסבל הכרוך במפגש עם האמת המוסרית והדתית, הוא ראוי לבוא בשערי הארץ המובטחת. כמובן שהמדבר וארץ ישראל אינם משמשים כאן רק שמות לזמנים ולתקופות מן העבר, אלא כמילות קוד שמייצגות את האמת הקיומית העמוקה לחייו של העם ולחייו של האדם בכל מקום וזמן. אכן, המעשה הראוי אמור להוביל לחיי שפע, ברכה, שמחה והנאה גם ברמה החומרית. אך זאת רק משעה שאדם מוכן היה לשאת את החיים בתקופת המדבר, שלעיתים ארוכה ומייסרת מאוד. ואף הקביעה הזו עצמה מפורשת היא בדבריו של משה לעמו, הנה: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ, לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".
אם הרגשתם שהמסר הזה רלוונטי לדילמות הקשות שבפניהם עומד עם ישראל גם לאחר 22 חודשי לחימה קשה ומייסרת באויבינו, כנראה שלא במקרה שחשתם זאת. אכן, אנו מבקשים את החיים הטובים המגיעים לנו כעם תאב חיים החי בארצו ובאדמתו העתיקה והמקודשת. אך כדי להיות ראויים לחיים הטובים הללו, כנראה שנגזר עלינו ללכת עוד כברת דרך במדבר הקשה של המסירות, ההקרבה והמלחמה.
לא רדיפת ההנאה מביאה את החיים הטובים, אלא דווקא הנכונות לשאת בקושי ובכאב כדי לעשות את מה שראוי ונכון, וסוף השכר לבוא.
