הלהבות יכבו, החשבון יישאר פתוח: הקרב השקט על אדמות השומרון

יש ריח שאי אפשר לטעות בו. זהו אינו ריח של מדורה לילית או שרב קיצי, אלא הריח החריף והמחניק של חיים שלמים שהופכים לפחם. ריח של אלבומי תמונות מפויחים, של קורת גג שקורסת לתוך עצמה, ושל זיכרונות שלמים שמתפוררים לתוך האפר.

מי שעמד אי פעם מול בית שרוף כפי שנספג בעיניי בנווה צוף בספטמבר 2016, כשגלי האש כילו כ-20 בתים והותירו עשרות משפחות בעירום ובחוסר כל, מכיר את התחושה הקשה. השבוע, המחזה המזעזע הזה חזר במלוא עוצמתו לחוות גלעד. 13 בתים נשרפו כליל. 30 משפחות נותרו ללא קורת גג. בין ההריסות הללו עומדת יעל שבח.

יעל שבח, ששכלה את בעלה הרב רזיאל שבח ז"ל בפיגוע ירי רצחני בינואר 2018, מוצאת את עצמה שוב בחזית. שוב מול ההרס, שוב מול התהום, שוב ללא בית. אך עבורה, כמי שכבר למדה לזקק את העיקר מתוך הסערה, אין מדובר באסון פרטי.

"התחושה קשה, אבל מדובר באירוע התיישבותי ולאומי מקצה לקצה", היא אומרת לי. כששאלתי אותה לפשר הקביעה הזו, התשובה שלה זיקקה את הסיפור כולו. צהלות השמחה. בשעה שהאש כילתה את בתי היישוב במהלך השבת, מהכפרים הפלסטיניים הסמוכים בקעו קולות צהלה וחגיגה. עבור שבח, הצהלות הללו היו הוכחה ניצחת למה שתמיד ידעה: מדובר במאבק מול אויב, והתשובה היחידה לאויב כזה היא ביסוס והרחבת ההתיישבות.

פיגועי אש אינם תופעה חדשה ביהודה ושומרון, אך השנים האחרונות הפכו את ההצתה לטקטיקה מתוכננת. זה מתחיל בחודשי הקיץ הלוהטים, ונמשך עד לגשמים הראשונים.

עבור תושבי החוות החקלאיות, לא מדובר באירוע חריג, אלא בשגרת חירום יומיומית. עפ"י הנתונים של אנשי החוות, ישנן עשרות שריפות מדי יום ברחבי יהודה ושומרון. זהו מאבק סיזיפי על אדמות שנמצאות כחוק בשליטה ישראלית, רחוק מעיני המצלמות ומהמהדורות המרכזיות.

השימוש באש ככלי נשק חשוף ומגלה פרדוקס עמוק. אלו שרוממי האדמה בגרונם, לא מהססים לשרוף ולהחריב אותה כליל, ובלבד לפגוע בשכניהם היהודים. עבור המציתים, האדמה אינה ערך לקדש, היא כלי ניגוח. הפעם, המעגל נסגר במהירות יחסית. כעבור מספר יממות, עצרה משטרת מחוז ש"י שני חשודים פלסטינים, שככל הנראה גרמו לשרפה הקשה.

בשעה שבחוות גלעד מחדדים מסרים ודורשים מהדרג המדיני תגובה ציונית הולמת בדמות הרחבת היישוב, מתחת לפני השטח מבעבעים גם קולות אחרים זהירים ומודאגים יותר. החשש אינו מהאירוע עצמו, אלא מהשלכותיו.

בקרב התושבים יש המזהירים מפני גלישת הרוחות לפעולות של נקמה או פשיעה לאומנית, שעלולות לשחק לידי המלעיזים ולכרסם בלגיטימציה של ההתיישבות כולה.

"עדיף לתת למשטרה ולכוחות הביטחון למצות עם המחבלים הללו את הדין עד תום", מסביר לי אחד התושבים. "כל אמירה של נציג ציבור בהקשר של נקמה, עלולה להצית את השטח ולדחוף גורמים בשוליים למעשים שיפגעו בראש ובראשונה בנו. אסור לקחת את החוק לידיים. ראינו כבר מה קרה בגזרות אחרות, ומעשים כאלה רק פוגעים בדרישה המוצדקות שלנו להרחבת ההתיישבות ולחיזוק הביטחון".

הלהבות בחוות גלעד כבו, אך העשן שנותר באוויר נושא איתו תזכורת נוקבת. המערכה על השומרון אינה מתנהלת רק ברובים ובגדרות, אלא גם מול טרור שקוף ומתכלה. כעת, המבחן הגדול הוא לא להסתפק בכיבוי השרפה, אלא להבטיח מהי התשובה הלאומית שמישהו יצטרך לספק לאפר שנותר בשטח.