מערכת שבתוןחילי טרופר, ח"כ, יו"ר בית ציוני-המילואימניקים
בפרשת השבוע נמשך נאומו של משה. הנאום אומנם נישא לפני אלפי שנים, אך נראה שכוחן של המילים רלוונטי ויפה גם לימינו.
משה מבקש שנכיר בקשיים, שנזכור גם את המסע הארוך במדבר והקשיים הצפויים, אבל שנקפיד לראות בטוב הארץ. "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה".
בשנים האחרונות השיח הציבורי נע בין קצוות. יש המתייצבים בפינת הדכדוך ומתארים כמה הכל רע וכושל, יש שמתייצבים בפינת הזחיחות ומתארים כמה הכל נפלא והמחיר שולי. משה מציע איזון המתאים יותר למציאות המורכבת, בוודאי של העם היהודי. להכיר במחירים, אבל להכיר גם בטובת הארץ.
בשיח הקצוות שמתקיים בארץ, כמעט לא נותר מקום לקול המאוהב בארץ, שרואה את ההישגים הכבירים אך גם את הכישלונות ונושא בתוכו כאב וצער על מחירי המלחמה הקשה.
יש המוני ישראלים שמחפשים אחר הקול שיודע להכיל גם את הכאב וגם את השמחה, גם את הכישלון הנורא וגם את ההצלחה המפוארת, גם את הצער וגם את הגאווה. ותמיד מתוך הכרת תודה על שזכינו לחיות במדינה יהודית ריבונית והכרה בטוב הארץ.
בהמשך נאומו, מסמן משה כיוון ערכי חשוב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם", מורה משה. כמו הנביאים אחריו, משה מבין שעלינו להיות ראויים כל דור מחדש לארץ הזו. ההבטחה לארץ תלויה בדרך בה ננהג בתוכנו. אם ליבנו יהיה ערל, אם נגלה אטימות לכאבו של הזולת, אם ניקרע בתוכנו – יש סכנה שנאבד את הארץ.
השנים האחרונות לימדו אותנו גם על עוצמת הלכידות והשותפות הישראלית, אבל גם על סכנת ההתפוררות הפנימית שמאיימת עלינו.
אחד הסמלים לערלות לב ולאובדן הערבות ההדדית זו ההשתמטות ההמונית של המגזר החרדי. כל המילים היפות ייעלמו, וכל ההסברים יראו דחוקים אל מול העובדה הפשוטה: גם שנתיים ותשעה חודשים מאז פרוץ המלחמה, אחינו החרדים בחרו ברובם לעמוד בצד. בזמן שעם ישראל משלם מחיר בלתי נתפס בחזית ובעורף, הם לא נחלצו לעזרת אחיהם ואחיותיהם.
ערלות הלב – שבמעשה ההשתמטות מתקיימת בעזרת חיפוי פוליטי של מפלגות ציוניות שמאפשרות אותה ומגבות אותה במעשים, גם אם במילים הן חצי מתנערות – היא צלקת עמוקה שנחרטה בלב רבים.
יש עוד הרבה מה לתקן, אבל מבלי לעמוד מול ערלות הלב ומבלי לייצר כאן ברית של משרתים, ברית של ציונים, ברית של אוהבי הארץ והמדינה, יהיה קשה לעשות צעד משמעותי קדימה.
