אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
הורים רבים ואנשי חינוך שואלים איזה מסר ניתן בכל זאת להעביר לילדים ולתלמידים מהאירועים האחרונים. דווקא עכשיו זה הזמן לדבר איתם על החיים ועל שאר הדברים הלא מובנים מאליהם.
בתור אחד שכבר כותב ברוך ה' שנים, חייתי בקונספציה שאין רגשות שלא אוכל להצמיד להם מילים שיבטאו אותם. שפינוזה אמר כבר: ""המילה מעניקה למחשבה את קיומה העילאי והאציל ביותר".
ובכל זאת, כשהגיעו החדשות הראשונות בשמחת תורה על חדירת מחבלים המונית ויישובים שנפלו תוך כדי מאות הרוגים ושבויים, הרגשתי שכל המילים שאני מכיר נסעו למילואים, מותירות אחריהן ריק קיומי שממולא בחוסר אונים ענק. הלם. כזה שאוחז בך ולוחץ חזק ומסרב להרפות. וים של שאלות. בעיקר כאלו שמתחילות עם המילה 'איך?'.
ואז צפו למולי עיניה הירוקות של סבתא לאה ע"ה שהסתכלה בלבן של העיניים של מלאך המוות יוזף מנגלה, שהיה קצת יותר מתוחכם, מרושע ואירופאי ממחבלי החמאס.
סבתא לאה שנכנסה בשערי הגיהינום ובכל פעם שמלאך המוות הגיע לבקר אותה היא דאגה לסגור לו את הדלת ישר בפרצוף.
וחשבתי על סבא אליהו ע"ה ועל סבתא חיה ע"ה ועל כל הסבים והסבתות שלי ששיחקו פוקר על החיים שלהם מול מכונת ההשמדה האיומה ביותר שברא השטן ובסוף הסיבוב האחרון נשארו לעמוד ולספר כמו שמוכיחה ההיסטוריה שאין חומר עמיד יותר בכל העולם מאשר העם היהודי או כמו שכתב סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן".
והרגשתי איך שהמחשבה הזו נופחת בי כוחות וממלאת אותי באוויר כי איך שלא נהפוך את זה, העם היהודי היה כאן לפני החמאס ועם כל הכבוד למבצע המרשים באמת שלו, הוא כנראה יישאר כאן הרבה אחרי שאחרוני מחבלי החמאס יתאדה בין מיליוני אנשים אומללים שחיים ברצועה בתת תנאים והחלומות הכי גדולים יסתכמו תמיד בדם מוות ובהרס.
אבל עם כל הכאב, נראה שאי אפשר להתעלם מהדבר הגדול ביותר שאתה יכול לחשוב עליו אחרי חדירת מחבלי החמאס והטבח ההמוני שהם ביצעו בבני עמנו, והוא – חשיבות החיים והארעיות שלהם.
באחת מהתמונות המחרידות ביותר, רואים איך משתתפי מסיבת הטבע נהנים ושמחים ומפזזים כאשר מאחוריהם בשמיים, נראים כבר רחפני החמאס, רגע לפני שהם מתחילים לטבוח במשתתפים.
התמונה המזעזעת הזו, הזכירה לי תמונה אחרת מפיגועי ה-11 בספטמבר כאשר רואים בה אדם שעומד זחוח בחלון שלו, מתעלם ולא ער לקיומו של המטוס שעוד רגע יתנגש במגדל ויגרום לבערה ענקית שתשרוף ותכלה ותגרום להתמוטטות המגדל.
הורים רבים שואלים: איך ניתן לתווך את המצב לנוער ולתלמידים? מה ניתן להגיד להם?
וחשבתי, שאם יש מסר אחד אותו אני חפץ להעביר לבני הנוער ולתלמידים שלי, זה המסר על ייקור החיים ובעיקר הטמעת התובנה וההבנה האמיתית ששום דבר כאן בעולם הזה הוא לא מובן מאליו. אבל שום דבר!
כן, גם זה שיש להם מיטה חמה בלילה, בגדים והם נושמים את האוויר של ארץ ישראל ולא את האוויר של עזה בואכה סג'עייה.
לכו לילדים שלכם ותשאלו אותם – מתי בפעם האחרונה אמרתם תודה על זה שאתם חופשיים?
על זה שאתם נושמים ויכולים לאכול מתי שבא לכם? על זה שאתם לא שבויים?
מתי בפעם האחרונה אמרתם תודה על זה שאתם חיים?
ואם חשבנו שעד לפני יומיים השאלות הללו נראות כל כך, קלישאתיות, מובנות מאליהן או קצת תלושות, הגיעו מחבלי החמאס והבהירו לנו שמה שהיה כבר לא יהיה והחיים, הו החיים, הם כל כך יקרים ומיוחדים שאסור לנו לבזבז ולשרוף אותם על שטויות.
עוד לא הבנתם על מה אני מדבר?
פשוט תפתחו חדשות.
(בראשית תשפ"ד)
