הרב חגי לונדיןלכה דודי (חלק שלישי)
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי.
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי.
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ.
"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" – בבית הקודם של הפיוט הוזכרה "עִיר מְלוּכָה" שנקראה לקום ולצאת "מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה". על מנת שתוכל 'עיר המלוכה' לעלות ולקדש את המציאות כולה, עצת ד' מרחוק היא ש"סוכת דוד הנופלת בכל יום ויום בשם 'נופלת' מכונה, עד שתגיע למדרגה התחתונה" (אורחות חיים לרבי חיים וולוזי'ן). כלומר, עם ישראל יוצא לגלותו ומתפלש בעפר התרבויות הזרות השפלות ביותר, וזאת על מנת להעלות מהם את ניצוצות קדושה: "'וינצלו את מצרים' – מלמד שעשוה בני ישראל כמצולה שאין בה דגן" (ברכות ט, א). זוהי תקוותנו בזמן גלותנו הארוכה, בה אנו נופלים מדחי אל דחי: "כי מעת שחרב הבית, יצאה רוחנו, עטרת ראשנו… ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר ורימה… ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר, והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות, שהן התלמידי חכמים בישראל, מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו… ואנחנו מקווין עתה לתחיית המתים, 'התנערי מעפר קומי' (ישעיה נב, ב) ויערה רוח ממרום עלינו" (סוף ההוספות לספרא דצניעותא, ליקוטי הגאון). על כן, על מנת לקיים את תפקידנו ולקדש את המציאות – בכל ליל שבת אנו נושאים כפינו ל'עיר המלוכה' ומתחננים: "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי", התנערי משפלות מצבך ורוממי את ההוויה כולה.
"לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי" – בזמן ש'עיר המלוכה' שרויה בגלות, עומדת היא ערומה מבגדיה הלאומיים: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה?" ( שיר השירים ה, ג); "והמשל הוא לומר הנה נתעצלתי לעלות לירושלים, לפי שכבר נתישבתי בבבל והיתה הארץ ההיא ערבה עלי ולא רציתי לטרוח בטלטול הדרך" (מצודת דוד, שם). כלומר, בימי החול שוכח לעיתים עם ישראל את ייעודו הלאומי ומשתעשע במחשבה להישאר בגלות, אולם בשבת הוא מתנער וקורא ל'עיר המלוכה': "לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ" – לבשי מחדש את שאיפותיך הלאומיות העממיות, לבשי מחדש את "עַמִּי" – וכונני את 'מקדש המלך'.
"עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ" – ההרגשה הלאומית המתגברת בנשמת כל יחיד בשבת איננה שאיפה לאומית חילונית גרידא. התוכן של הנטייה הלאומית הישראלית הוא השקיקה למשיחיות – לגאולת האנושות כולה מאפרוריות החולין אל הקדושה והטהרה. השאיפה לחבר את אושר הכלל עם אושרו של כל פרט ופרט מוגשמת על ידי "בֶּן יִשַׁי" – משיח בן דוד "בֵּית הַלַּחְמִי" – המלחִים, המחבר והמאחד את כל היצורים לעבודת ד' (על פי עולת ראיה א, נג), ואז – "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ".
הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי.
כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי.
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי.
כְּבוֹד ד' עָלַיִךְ נִגְלָה.
"הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי" – אנו קוראים ל"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה" לשוב, לבנות ולהבנות. בשבת יודעת האומה כי באה העת "ואי אפשר לרוח האדם, שהרגשת נשמתו מפעמת בו, להיות שוקט בשעה גדולה זו, מבלי לקרוא לכל הכוחות הצפונים באומה: עורו וקומו על תפקידכם" (אורות, עמ' טז). "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" – הבורא מאפשר את הגאולה, אל תחמיצי את השעה – "קוּמִי אוֹרִי!".
"עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי" – ישנו הבדל בין הביטוי "הִתְעוֹרְרִי" לביטוי "עוּרִי": הביטוי "הִתְעוֹרְרִי" מציין את ה'אתערותא דלעילא' – את קול ד' הדופק על דלתותיה של 'עיר המלוכה' וקורא לה להתעורר לגאולה. כלומר, קיימת השגחה אלוהית המסבבת את המאורעות העולמיים על מנת שעם ישראל ישוב לארצו – "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח" (מדרש רבה, בראשית מב, ד). הביטוי "עוּרִי" לעומת זאת, מציין את ה'איתערותא דלתתא' – את כוח העֵרוּת הנמצא בנפשות עם ישראל לעשות תשובה. [וכוח זה יצא אל הפועל בכל מקרה, בין אם יתעוררו לכך מצד עצמם ובין אם "הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה" (סנהדרין צז, ב)]. אנו קוראים ל'עיר המלוכה': "עוּרִי עוּרִי" – מצאי בתוכך את הכוחות לעשות תשובה ו'לפעול עם אל'. לאחר מכן, לאחר שתשוב האומה לארצה ותתחבר האיתערותא דלעילא עם האיתערותא דלתתא תשמע השירה: "שִׁיר דַּבֵּרִי" – 'שירה' הינה התרוממות הנפש מעל מילים קצובות והגיונות שכליים יבשים. זוהי הנגיעה במימד עליון יותר, הנגיעה בהרמוניה האלוהית: "'ועתה כתבו לכם את השירה' – כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שיר" (משנה תורה, הלכות ס"ת ז, א).
"כְּבוֹד ד' עָלַיִךְ נִגְלָה" – משמעותו העמוקה של המושג 'כבוד' הינו הערך הכללי. כלומר הרוח, האטמוספירה, היחס העקרוני כלפי הדבר ו"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות יט, ב). בגלות – 'גלה כבוד מישראל' ו"זהו עיקר ענינה של הגלות: הבוז והחרפה, השפלות והדכאון, לא זו בלבד בהרס הממשי הכמותי המרֻבֶּה של החיים והרכוש, אלא בעיקר בהרס הנפשי האיכותי האיֹם" (לנתיבות ישראל א, עמ' קמח-קמט). כלומר, יחס הבוז וההשפלה כלפי האומה משקף, אף יותר מן הצרות הפיסיות, את מצבו העגום של עם ישראל בגלות. אולם בעת בה מתעוררת האומה לתחייה מתרחש ההפך – "כְּבוֹד ד' עָלַיִךְ נִגְלָה": כבודם של ישראל שהוא כבוד ד' – נגלה.
תשס"ח
