הרב חגי לונדיןלכה דודי (חלק שני)
הרב חגי לונדין
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה.
כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה.
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה.
סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה:
"לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה" – השבת היא "מְקוֹר הַבְּרָכָה", היא היום בו אנו חווים כיצד המציאות כולה חוזרת למקורה הראשוני. בשבת אנו רואים בחזון כיצד העולם צריך להיות: עולם מלא ברכה, נועם ואושר, ולא כפי שהוא כעת – במגבלותיו ובמיצריו, כאשר "אין יום שאין בו קללה" (סוטה מח, א). לכן, אותה תשוקה של הנפש להיות חופשית מן הקטנוניות של העולם הזה, לחזור ולחדש את ימיה כקדם, היא זו הדוחפת אותנו לחזור ולומר כל ליל שבת – "לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה".
"מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה" – הסיבה שהשבת היא "מְקוֹר הַבְּרָכָה" היא עקב כך ש"מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה". כלומר, קדושת השבת אינה פועל יוצא של החלטה אנושית לשבּות ביום מסוים אלא היא "זיכרון למעשה בראשית" (קידוש לליל שבת). השבת מקודשת בגזרה אלוהית ולכן היא המקור לשפע הברכה בעולם: "בסוד המחשבה האלוהית העליונה, מקור מעיין העליון של החפץ הכמוס… כל שפעת הברכות נובעת" (עולת ראיה א, עמ' קס). לא ניתן לפגום בקדושתה של השבת כי "מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם" – מן הנקודה הראשיתית הקדומה, הטהורה, עוד טרם הירידה לסיבוכי העולם הזה, היא "נְסוּכָה" – נמשחה לקדושה.
"סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" – מן הצד הגלוי, השבת הופיעה ביום השביעי, ב"סוֹף מַעֲשֶׂה" בראשית. כדרכו של הטבע, ראשית מופיעים במציאות היסודות החומרניים ורק לאחר מכן, בתהליך אבולוציוני, מגיעה המדרגה הרוחנית, האיכותית יותר (זהו אף מהלך התפתחותו של הילד: בשלוש עשרה שנותיו הראשונות, בונה הוא את הצד הגופני והממדים הנפשיים הקשורים בו, ורק לאחר מכן מקבל הוא על עצמו עול מצוות. הדעת והשכל מופיעים לאחר הצד הגשמי). אולם מן הצד הפנימי הייתה קיימת השבת כל העת "בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" – היא זו שנתנה את הערך והמטרה לכל ששת ימי המעשה. כלומר, על פי המימד הרוחני עוּצב עולם החומר. אי לכך אנו קרויים לנהל את כל חיינו המעשיים לאור המגמה הרוחנית וכך לחבר את ששת ימי המעשה אל ה'שבתיות' שבהם – 'כל מעשיך יהיו לשם שמים'.
מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה.
קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה.
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא.
וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה.
"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה" – הקריאה לצאת ולקבל את פני השבת מעוררת את הרצון באומה לשוב ולחדש את ימיה כקדם: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ" – 'מלכות' משמעה "ההנהגה הכללית של העולם" (עולת ראיה א, עמ' א), קרי, הסידור ההרמוני בין כל חלקי המציאות. מקור הברכה 'השבּתִי' משפיע זרמי קדושה לעולם, המביאים איזון והרמוניה לכל היש. קדושה זו מופיעה במעגלים שונים שהאיכותי בהם הינו ירושלים "עִיר מְלוּכָה". אנו קוראים לאותה מלכות אלוהית, המתרכזת בשיאה ב"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ" שבירושלים: "קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה" – הגיעה עת גאולתך. הגיע הזמן לצאת מתוך התוהו ובהו, מתוך חוסר הבהירות. תפקידה של המלכות האלוהית היא לתת לכל כוח וכוח את מקומו הראוי לו בצורה מדויקת ושלמה, ולכן "צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה", מן המצב ההפוך והמטושטש בו מצוי העולם – והנהיגי אותנו.
"רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה" – בימי החול האומה שרויה במיצר. המעמד הלאומי השפל וחורבן הממלכה הישראלית הינם "עֵמֶק הַבָּכָא": "כנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה אוי נא לי כי עיפה נפשי, רזי תורה לחיצוניים נמסרו. התורה נשרפת, גוויליה נשרפים ואותיות פורחות. ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה, ידיהם על חלציהם כיולדה, על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו. יודעים הם שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה כל הרשעה והזוהמה אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה… והם קוראים לתשובה ואנו ליה ועינינו ליה" (אורות המלחמה י). בכל שבת יוצאת מנהמת הלב הקריאה: "רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא". ו"וְהוּא" – היושב בסתר עליון, "יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה" – ימחל ויחמול ויוציא את 'עיר המלוכה' לישועת עולמים.
תשס"ח
