הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
השבת נתפסת באופן טבעי כעניין שבין אדם למקום. האדם הפרטי מצווה לזכור שבת ולשמור שבת, להפסיק ממלאכתו היומיומית ולקדש את היום השביעי. אבל לשבת יש משמעות רחבה מכך. השביתה ממלאכה ואיסור היציאה מתחום שבת לא נועדו להותיר את האדם לבדו, במסגרת המצומצמת של המשפחה. ממד חשוב בשבת הוא ההזדמנות שהיא יוצרת עבור האדם לצאת מגבולות המשפחה ולהשתייך לקהילה.
את הקשר שבין השבת והקהילה אנו מוצאים כבר במקרא, בחלקים האחרונים של ספר שמות, בהם משה מצווה על בניית המשכן (לה, א-ב): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת".
הרב יונתן זקס מבחין היטב שבפסוקים הללו קושרת התורה בין שלושה מושגים, הקשורים ביניהם עד היום – קהילה, שבת ומשכן (כיום בית הכנסת). בית הכנסת איננו רק מקום פולחני. בית כנסת כשמו כן הוא – מקום כינוס עבור אנשים, הבונים יחד קהילה. שבת היא גם לא רק יום מיוחד של עבודת הא-לוהים אלא גם היום בשבוע שבו אנשים מתכנסים יחד. כך מתגלה לנו הממד הנוסף שמעניקה התורה ליום השבת – הממד הקהילתי.
בעידן של "קהילות מדומיינות", כניסוחו הידוע של בנדיקט אנדרסון, או של "קהילות וירטואליות", בחסות האינטרנט והרשתות החברתיות, השבת מספקת לנו חוויה של קהילה ממשית. אנו מתכנסים יחד, קבוצת אנשים קבועה, בבית הכנסת לפעילות משותפת – תפילה, לימוד או קידוש. הכינוס הזה מאפשר לנו להתחבר עם אנשים אחרים, להתרועע עם חברים ולחוות שייכות לקבוצה.
חוויות אלו אינן דבר של מה בכך. האדם הוא "חיה קהילתית", כפי שניסח זאת הרב זקס. אנו זקוקים לשבט להשתייך אליו ולהיות חלק ממנו. הקהילה מוציאה את האדם מבדידותו ומספקת לו לא פעם תפקיד ומשמעות. היא מעין הרחבה של המשפחה, בטרם האדם מתקשר למעגלים רחבים בהרבה כמו לאום או דת.
לכן השבת היא מתנה גדולה עבור האדם המודרני, הסובל יותר מאי פעם מבדידות. היא מספקת חוויה סוציולוגית, שלאנשים שאינם פוקדים את בית הכנסת בדרך כלל אין. גם אם אדם חי בגפו, שם, בקהילה, ישימו לב אליו, האם הוא נעדר או שהוא במצוקה. כשהאדם נופל או נקלע לצרות, הקהילה תתגייס לסייע לו. ומנגד, בעתות שמחה ואושר, הקהילה תספק לאדם חברה לחוות איתה יחד את רגעי השמחה, שהרי ידוע, שחגיגה אי אפשר לעשות לבד.
לכן אני מוצא חשיבות גדולה בכך שבית כנסת יהיה יותר ממקום שאליו באים להתפלל. בשנות כהונתי כרב בית כנסת ברמת פולג בנתניה, רציתי מאד שבכל שבת יהיו קידושים לאחר התפילה. גם אם לא תמיד זה קרה, בכל שבת היה לנו מנהג קבוע – לשבת אחר התפילה על הספסל מחוץ לבית כנסת ולשוחח על הכל – פוליטיקה, חינוך, אירועי החיים ועוד. אם שואלים אותי כיום למה אני מתגעגע שם, זו אחת החוויות שצרובות עמוק בזכרוני.
כמו כל מערכת יחסים, גם את הקהילתיות צריך לתחזק ולשמר. לשם כך כדאי מאד שיהיה רב שיוביל זאת, אבל לעתים גם רכזים קהילתיים עושים עבודה מצויינת. בכל מקרה, חשוב שקהילתיות תתקיים – בדיבוק חברים, באירועי תרבות, בארוחות משותפות וכמובן בתפילה ולימוד. זהו אור גדול שהשבת מסוגלת להעניק לנו.
ואולי היה אפשר לחשוב על יצירת מודלים קהילתיים בשבת גם עבור אנשים שאינם פוקדים את בית הכנסת. אילו היו קמים מרכזים, שהיו מספקים לא רק אירועי תרבות לציבור הרחב אלא היו משמשים גם כמוקד השתייכות עבור החברים בהם, אולי אנשים לא היו מרגישים צורך לנסוע רחוק בשבת כדי לספק את מאווייהם אלא היו נשארים במסגרת הקהילתית המצומצמת. אבל לפי התרשמותי, את המודל של בית כנסת, עוד לא הצליח אף מרכז קהילתי אחר לשחזר. ולו רק בגלל זה יש להודות על שילוב השבת, בית הכנסת והקהילה.
(שמות תשפ"ג)
