פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)במאמר שפרסם לאחרונה, כתב עורך עיתון 'מקור ראשון', קלמן ליבסקינד, נגד התופעה שבה ישראלים שירדו מן הארץ חוזרים להצביע בבחירות. "יוזמת ההטסה של היורדים ארצה לקראת יום הבחירות", כתב, "היא מיזם בלתי מוסרי. מי שלא חי פה, שלא יקבע עבורנו איך נחיה פה".
באינטואיציה הבסיסית, דבריו של ליבסקינד צודקים. אנשים שעוזבים את המדינה לצמיתות נתפשים כמי שהתייאשו מהציונות, כאנשים שקושי החיים כאן (ועל הקושי הזה אין מי שחולק) שבר אותם והם החליטו לנטוש את הספינה. אז למה שהאנשים הללו ישפיעו על מי שנותר מאחור ומתמודד עם הקושי הזה?
אבל מחשבה נוספת דורשת שנתחיל להתבונן אחרת על היחסים בין היהודים החיים בארץ ישראל ובין מי שהחליטו לרדת ממנה. עברו לא מעט שנים מאז כינה אותם ראש הממשלה יצחק רבין "נפולת של נמושות". העולם השתנה. האתגרים השתנו. וכך גם מערכת היחסים שלנו איתם זוקקת מחשבה אחרת.
אבהיר כעת: אני מתנגד נחרצות לירידה מן הארץ. אני כואב כל מקרה של ישראלי שוויתר על ההתמודדות עם החיים הסוערים כאן בארץ לטובת שקט יחסי בחוץ לארץ. לא הקמנו מדינה כדי לעזוב אותה. לא חלמנו אלפיים שנה על חזרה לארץ כדי לוותר עליה בקלות. ועם זאת, האמנם אין מקום למי שלא עומד באתגרי החיים כאן ומחליט לעזוב, להמשיך להשפיע על הנעשה במדינה?
אני נזכר בסיפורם של שבטי ראובן וגד. עוד לפני הכניסה לארץ ישראל הם ויתרו על החיים בה. במקום זאת העדיפו את החיים הנוחים בעבר הירדן המזרחי. בקשתם ממשה לקבל שם נחלה מעוררת אצלו התנגדות וזעם. אך מדוע? לא בגלל הוויתור על הישיבה בארץ אלא מפני הניתוק מעם ישראל. הוא מאשים אותם שהם פוגעים ברוח העם ומפקירים אותו להתמודד לבד עם אתגר כיבוש הארץ. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"
הפתרון שמציעים שני השבטים ידוע. הם מציעים לעבור חלוצים ולעמוד בראש הצבא הישראלי בכיבוש הארץ. הם יקשרו את גורלם עם גורל עם ישראל ולא יחזרו לבתיהם בעבר הירדן עד תום הכיבוש. משה מקבל את הצעתם ומאפשר להם להתנחל מחוץ לגבולות ארץ כנען.
הסיפור הזה מפתיע. הרי אין חולק על מרכזיותה של ארץ ישראל בתורה. ובכל זאת, משה מאפשר לשני שבטים (כשישית מעם ישראל) לנחול נחלה מחוצה לה. מכאן אנו למדים מסר מורכב: כל עוד ברור שמקומו המרכזי של עם ישראל הוא בארץ ישראל, וכל עוד לוקחים אחריות על עם ישראל, תומכים בו ומסייעים בעדו, אפשר לקבל מציאות מסוימת של ישיבת יהודים בחוץ לארץ. אני כותב את הדברים בזהירות כדי שלא יהיה בהם פגיעה במאמץ הציוני. אבל דומני שאין מסר אחר שניתן ללמוד מהסיפור הזה. אם נשמרת האחריות על עם ישראל אפשר לקבל מציאות של ישיבה גם מחוץ לארץ ישראל.
אם כך, הרי שמי שמבכר את החיים הנוחים בחוץ לארץ אבל עדיין חש שותפות גורל ואחריות לעם ישראל בארץ, צריך לקבל הכרה. ואם הוא מעוניין להצביע בבחירות מתוך דאגה לנעשה בארץ, יבורך על כך. זה לא קשור לימין או שמאל. זה לא משנה בעד מי מצביעים. יש כאן עניין עקרוני. הרצון להצביע מעיד על רגש של אחריות לנעשה בארץ, על רצון להשפיע על הקטר הציוני, ועל עצם הרצון הזה יש להסתכל בחיוב.
אבל אחרי כל זאת – צריך להשמיע גם ביקורת כלפי מי שיורד בעת הזו. סופם של ראובן וגד ידוע. הם השבטים הראשונים שגלו מן הארץ, ולא חזרו. כי בטווח הקצר אולי החיים בעבר הירדן סיפקו להם נוחות, אבל בטווח הארוך לא היה להם שם קיום. הגלות פגעה בהם ראשונה.
גם היום, ישראלים שיורדים מן הארץ אולי יזכו לשקט יחסי במקום שאליו הם מגיעים. אבל אין באמת קיום נצחי ליהודים שם. האנטישמיות והאנטי-ישראליות יגיעו אליהם גם שם. את הארץ יעזבו אבל את זהותם לא יוכלו לזנוח. וגם אם ירצו, יהיה מי שיזכיר להם זאת. אז שלא יהיו תמימים. שקט לא יהיה להם.
בעידן של היום יש להרהר רבות על מעמדו של המקום. עם כמה מקום המגורים שלנו מגדיר את הזהות שלנו. אנחנו עוברים בקלות ממקום למקום, שומרים על קשר קרוב ממרחק של קילומטרים. האם ציוני בהכרח הוא רק מי שחורש כאן את האדמה ומשלם מיסים או גם מי שתומך מרחוק? הגיעה העת לחשוב על הדברים בצורה קצת יותר מורכבת.
