ישנם דברים שניתן לראות רק דרך החרכים הצרים של הצנזורה הביטחונית. במקומות שבהם הפרטים המלאים נשארים חסויים כבדי סוד, אך המשמעות הנגזרת מהם מטלטלת את יסודות התפיסה הלאומית שלנו. בימים האחרונים נחשפנו לדיווח מודיעיני רגיש ומטריד במיוחד מדינה ערבית באזורנו העניקה "עצת זהב" אסטרטגית למדינה ערבית אחרת. הנוסחה שהוצעה שם פשוטה. ללכת למהלך של נורמליזציה מלאה עם ישראל, להפגין שקט, נכונות לשותפות ויוזמות שלום, ובו במקביל "להרדים" את המערכת הישראלית. תחת מעטה השקט והנורמליזציה, התכנית היא להתעצם צבאית מתחת לרדאר, לצבור יכולות צבאיות, ובשעת כושר מתאימה לתקוף את ישראל בעוצמה שעדיין לא הכרנו.
המידע הזה, שפרטיו המלאים, זהות המדינות המעורבות והמנגנונים המדויקים שנרקמו בו נותרים כרגע תחת איפול כבד וצנזורה קפדנית, חייב להדליק אצל כולנו נורות אדומות בוהקות. כמובן, נמנע ממני לחשוף מעל דפי הטור את הפרטים, אך אגיד שבישראל הכירו את המזימה כבר כמה זמן. לכן אני מציע לשים דגש דווקא לעיתוי הפרסום.
קשה שלא לחוש צמרמורת מול הרעיון "להרדים" את ישראל. המזימה הרעה הזו תואמת את מה שביצע יחיא סינוואר בשנים ובחודשים שקדמו לאסון ה-7 באוקטובר. סינוואר יזם אז שרשרת של "דילים" קטנים ומפתים מול מערכת הביטחון הישראלית. הוא הציע הכלת ההפגנות על גדר המערכת, ירידה בהיקף הפרחות עפיפוני התבערה, והסדרים להגדלת מכסות כניסת הפועלים מעזה לישראל. אפילו כאשר צה"ל יצא למבצעים ממוקדים ונקודתיים נגד הנהגת הג'יהאד האיסלאמי ברצועה, חמאס בחר להישאר על הגדר ולא להתערב. המצב ההזוי והמסוכן הזה נורמל כאן בישראל, עד שהתפוצץ לנו בפנים.
אך הסיפור המרכזי כאן אינו רק עצם חשיפתה של המזימה החסויה, אלא כאמור בעיקר התזמון של פרסום הדברים. בעוד הציבור הישראלי עוקב בדריכות אחר החדשות ומנסה להבין לאן הרוח נושבת, מדינת ישראל משנה בימים אלה כיוון אסטרטגי בכל זירות הלחימה. הלחימה הפעילה והאש דועכות, והמהלכים העיקריים עוברים באופן מובהק מן הדרג הצבאי לדרג המדיני ולשולחן הדיונים.
בזירת עזה צה"ל אינו מבצע תקיפות יזומות זה מעל שבוע. לוחמים בשטח מעידים כי כל מחבל חמוש שמזוהה מעבר לקו הצהוב אינו מותקף כפי שכן היה נהוג רק לפני חודש. פיקוד הדרום, שהרגיל אותנו לחודשים ארוכים של תקיפות אינטנסיביות ובלתי פוסקות בלב השטח העזתי, עבר למצב שקט. "שקט מצרים", כפי שכינה זאת השבוע באוזניי גורם ביטחוני. הקשב והמשקל עברו במלואם לזירה המדינית.
בדרום לבנון הפיילוט בשלושת הכפרים מתקיים במלוא הזהירות. צה"ל אמנם מבצע פעולות ממוקדות תחת איפול כדי לסכל את שיקום יכולותיו של חיזבאללה, אך המהלכים מתוכננים בפינצטה, מתוך רצון שלא לשבור את המסגרת ההסכמית. נכון לכתיבת שורות אלה, המהלך שם מתקדם מתחת לרדאר בצורה יחסית טובה. וגם כאן אי אפשר לפרט את הדברים.
בזירת איראן מנהל הנשיא טראמפ משא ומתן עם האיראנים, כאשר כל דקה הטון והאמירות משתנות. בפועל נגיד כי צה"ל היה דרוך ומוכן לתקיפה באירן באופן מיידי לפחות פעמיים בחודש האחרון.
אולם, מבין כל החזיתות שנפתחו מולנו, הזירה המורכבת ביותר, זו שתשפיע באופן הישיר והיומיומי ביותר על חייו של כל אזרח בישראל, היא לטעמי זירת יהודה ושומרון. רוב הציבור הישראלי נוטה להתייחס ליהודה ושומרון כאל "חצר אחורית" או זירה משנית המנהלת את עצמה מאליה. "גזרה משנית". בשל הקרבה הגיאוגרפית המיידית ללב המדינה, למרכזי האוכלוסייה, לערים הגדולות ולעורקי התחבורה המרכזיים, כל תנודה ביטחונית או שינוי הסכמי ביהודה ושומרון משפיעים על מדינת ישראל, יותר מכל זירה מרוחקת אחרת.
המהלכים וההבנות שנרקמים כעת בגזרה הזו לוקחים את ישראל למציאות ביטחונית ופוליטית חדשה לחלוטין.

כאן בדיוק טמונה הבעיה המרכזית והמדאיגה ביותר. בכל הזירות שמנינו כאן, לישראל אין בהכרח מקום סביב שולחן הדיונים. האמריקאים, מתוך מעמד שותפות אסטרטגית עמוקה, לקחו בעלות מלאה על ניהול הזירות וההסדרים האזוריים. דברים רבים מדי נסגרים מעל הראש הישראלי. מעדכנים אותנו בדיעבד, ולעתים אף כופים עלינו עובדות מוגמרות בשטח.
כשמחברים את הנקודות בין הפרשה החסויה והסודית לבין המציאות המשתנה בשטח, התמונה המתקבלת ברורה וחדה. הפרסום על אותה "עצת זהב" המנחה להרדים את ישראל אינו מקרי. הוא מגיע בדיוק ברגע המכריע שבו מדינת ישראל מעבירה את המשקל מהכרעה צבאית בשדה הקרב למסגרות והסדרים מדיניים. מי יודע באילו חדרים התקבלה הידיעה הזו וגרמה לשינוי, ולאיזה מעשה היינו עדים אם הדברים לא היו מתפרסמים בעת הזו.
לצד המכות הקשות וההישגים הכבירים שהנחיתו לוחמינו על אויבינו, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת לפתחנו כעת היא האשליה. אם נתפתה לשקט הזמני ולעטיפות הנוצצות של מהלכים מדיניים ללא ערבויות ברזל ופיקוח הדוק, אנו עלולים למצוא את עצמנו שוב בתוך מלכודת שקטה ומתוכננת היטב שנבנית מול עינינו ממש.
