אחת התמונות הקשות ביותר בספר בראשית ובתורה כולה היא דו השיח שבפרשתנו, בין יעקב אבינו לרחל. "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב. ותקנא רחל באחותה. ותאמר אל יעקב: הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א).
"הקנאה", כך למדנו מפי חז"ל, היא מן הדברים ש"מוציאין את האדם מן העולם". קל וחומר, כשנלווים אליה התאווה, והכבוד, ולא פחות, הכאב והסבל, הבכי והדמעות, הזעקה והמועקה, שנובעים מן העקרות וההשפלה שבצדה.
קנאה זו שנתלתה ברחל אמנו מעוררת קושי גדול. כדרכו, מבקש רש"י, בעקבות המדרש, לרכך ולשכך מעט את חריפותה, לשכך ולהקהות את עוקצה. מתוך כך הוא מסב אותה לאפיק צדדי, חיובי: "קנאה במעשיה הטובים, אמרה: אילולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים". והוסיף עליו המהר"ל מפראג ב"גור אריה", ד"חלילה בצדקת להיות מקנאת, שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם".
אכן, לא רק קנאת רחל באחותה צריכה לקנות את תשומת הלב, אלא לא פחות הימנה תגובתו של יעקב לה. "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?"
לכאורה, טיעונו של יעקב אבינו מוצדק. והראיה: לו יש ארבעה בנים מרעייתו לאה, ואם כן ברחל האשם ולא בו. היא עקרה, ולא הוא. רק בקב"ה תלוי הדבר.
אכן, לאישה המתענה בצרות ליבה, אין זו תשובה כלל ועיקר.
במדרשם, משווים חז"ל את יחסם השונה של האבות לנשותיהם. ואלמלא מדרש כתוב, לא היה ניתן לאומרו: "החכם יענה דעת רוח" (איוב טו, ב) – זה אברהם, "וישמע אברהם לקול שרי"; "וימלא קדים בטנו" (איוב, שם) – זה יעקב, "ויחר אף יעקב ברחל" וגו'. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: כך עונים את המעיקות?".
כנגד בטנה הריקה, מניעת "פרי בטן" של רחל אמנו, מציבים חז"ל את "בטנו" המלאה של יעקב אבינו. אבל בטן זו מלאה רוח קדים. נפיחות עצמאית, חלולה.
חז"ל אינם מהססים לבקר את התנהגותו של יעקב אבינו. לא כל כך על תוכן תשובתו, כמו על סגנונה. לא על ה'מה' אלא על ה'איך'.
"ויחר אף יעקב ברחל". האם זו תשובה ראויה לאישה עקרה שאינה רואה תכלית לחייה בהיותה עקרה?
כמאליה, עולה לפנינו תמונת שתי נשים אחרות, האהובה והשנואה, ותשובה שניתנה לעקרה שבהן, שעקרותה מוזכרת שוב ושוב, זורה מלח על בִּכְיָיה ופצעי לבבה. "וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב, וה' סָגַר רַחְמָה", מספר לנו הנביא על אלקנה וחנה (שמ"א א), "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ. וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה. וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל".
ומה תשובה נותן לה אישהּ? "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי? וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי? וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים"…
ושוב, כאן הבן שואל: וכי כך עונים את המעיקות?
קריאה-זעקה רטורית זו, "וכי כך עונין את המעיקות?" מהדהדת בחלל, ונותרת – במכוון יש להניח – חסרת תשובה.
מאות רבות של שנים לאחר מכן, חזר על קריאה גדולה ונוקבת זו התשב"ץ-רבי שמעון בן צמח דוראן, שנשאל האם ניתן וראוי לכפות בעל לתת גט לאשתו, בשל התעללותו בה: "אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו [רמז לטענת "מאיס עלי" שלשיטת רוב הפוסקים אין בה, כשלעצמה, כדי להוות עילת גירושין עצמאית]. והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה, עד שהיא שנאה את החיים. והיא אינה יכולה לבוא לבית דין מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מה הדין בזה?".
לפנינו מקרה חמור של התעללות באשה, נפשית ופיזית, שהביאה לכך שהאישה "שונאת את החיים", ומבקשת נפשה למות מרוב צער. במקום שיושיט לה עזרה, אטם "אחד מבעלי ההוראה" את אזניו ולבו לשמע זעקת האישה, וחלף זאת הפחידה שהיה ותלך לבית הדין – תפסיד כתובתה.
נקל לראות את הפער שבין זעקת האישה ומצוקתה הנפשית לבין ההיבט ה"משפטי" הקר של סוגיית כפיית גט, הסדרת יחסי הממון בין בני הזוג והפסד דמי הכתובה.
בתשובתו, דן הרשב"ץ בפן ההלכתי של האפשרות לכפות את האיש לתת גט לאשתו. לאחר שהביא את הדעות השונות, נוטה דעתו בחיוב, על אף שעמדה זו עומדת בניגוד לדעות אחרות של גדולי חכמי ההלכה בדורו: "ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופים בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן [=אנחנו, איננו קוטלי קנים באגם], ומילתא דתליא בסברא [=ודבר התלוי בסברה]– אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן [=האוסרים והמחמירים] על כיוצא בזה הצער הגדול. וכל שכן אם מרעיב אותה. ואילו הות דידהו לא הוו אמרי הכי [=אילו האשה, הנדונה, היתה שלהם – בתם של אותם פוסקים – לא היו מחמירים כל כך!]….ורחמנא ליצלן [=והקב"ה יצילנו] מעלבון העלובות. וכי כך עונין אל המעיקות? וכמו שכתוב בבראשית רבה על יעקב. וראוי לבית דין לגעור בו ולקרוא עליו המקרא הזה: "הרצחת וגם ירשת?", שזה יותר קשה ממות הוא, שדומה לארי שדורס ואוכל".
"וכי כך עונין אל המעיקות"? – קול קריאתם הגדולה של חז"ל הולך מסוף העולם ועד סופו.
האמנם "פתרונות" הנשמעים בימינו דוגמת "תשב האשה בעגינותה" או "תוותר על כל רכושה למען קבלת הגט" – תשובה ראויה היא למועקות העגונות ומסורבות הגט?
מבחינה פורמאלית ייתכן שזו תוצאה אפשרית. אך האם זו התוצאה האפשרית היחידה? שמא יש דעות שונות בתוך מסגרת ההלכה שניתן לסמוך עליהן? האמנם "בעלי ההוראה", הסבורים שהתורה כולה – ב"בעלותם" היא, רואים בכך מזור לזעקת האשה? האמנם אין דרך לענות על מצוקה זו בצורה שתתיישב על לבן של אותן נשים האסורות בכבלי עגינותן?
כך, בסוגית העגינות וסרבנות הגט, וכך בסוגיות אחרות. לא לכל מצוקה ובעיה יש פתרון הלכתי מן המוכן. אך לפחות זכאי השואל, ובמקרה זה השואלות, ל"לב שומע", שיטה אוזן למצוקתן, יגלה אמפתיה וסימפטיה, ויהלך בעקבות קונו, הקב"ה, שעליו נאמר "שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע".
(ויצא תשפ"ב)