הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')טעמים שונים נתנו רבותינו לטקס עריפת העגלה בנחל לאחר שנמצא חלל שלא נודע מי היכהו. הרמב"ן סבור שמדובר בסוג של קרבן, ולדעת ראב"ע הוא בא לכפר על אנשי העיר הקרובה, "כי לולא שעשו עבירה לא נזדמן להם שייהרג אדם קרוב להם". לדברי הרמב"ם ובעל 'ספר החינוך' הטקס הגדול נועד ליצור שיח ציבורי בדבר הרצח, ולגרום לכך "שכל היודע בדבר יהמה לבבו ויגיד מה שיודע לזקנים, ומתוך כך יבערו הרוצחים והרעים מקירבם" (מו"נ, ג, מ).
אולם סביר להניח שהכול יסכימו לדברי אברבנאל ופרשנים נוספים לפיהם טקס עריפת העגלה נועד לזעזע את העם ולעורר אותו לפעול נגד האלימות בחברה, ולהקפיד יותר על שמירת חיי אדם. משום כך נעשתה עריפת העגלה באירוע רב משתתפים ורב רושם, ובמעמד זקני בית הדין הגדול, הכוהנים וזקני העיר הקרובה, והנחל בו נערפה העגלה נשאר לנצח אדמת בור, כעין גל-עד למעשה הרצח, שאמור להבטיח כי המאורע יטביע חותם עמוק בתודעה הציבורית לשנים רבות.
לפי חז"ל יש היבט שמודגש במיוחד בפרשת עגלה ערופה, והוא האחריות העקיפה שרובצת על כתפיהם של מנהיגי הציבור. חז"ל הסבירו שהכרזת זקני בית דין הגדול: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה", נועדה לומר: "לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" (סוטה מ"ו).
בתלמוד הירושלמי מופיעה מחלוקת בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל בשאלה: על מי נאמר שלא פטרוהו בלי מזונות וליווי – על ההורג או על ההרוג (ירושלמי, סוטה, ט, ו). לדעת חכמי ארץ ישראל האמירה: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" נאמרת על-ידי זקני בית הדין, כיוון שהם באים להצדיק את עצמם ולהכריז שהם לא התרשלו במיצוי הדין עם ההורג. לעומת זאת לדעת חכמי בבל הכרזת זקני בית דין נאמרת בשם הציבור, והיא נועדה להצדיק את כלל אנשי הסביבה ולומר שההרוג "לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" (בבלי, סוטה מ"ו).
כמובן שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, ושני ההיבטים הללו טעונים חיזוק. בראש ובראשונה יש אחריות כבדה על מנהיגי ציבור לפעול ללא לאות כדי למנוע אסונות, לדאוג לטיפול מונע וליצירת תשתיות חברתיות מתאימות, כדי שאנשים לא ידרדרו אל עברי פי פחת, ולא ייהפכו לרוצחים או לנרצחים. כל מי שנמצאים במעמד של מקבלי החלטות, לאומיות או מקומיות, הם בעלי אחריות מיניסטריאלית לחיי אדם, וכל התרשלות מצדם מביאה לכך ש"כל דמים שנשפכו שם, מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום" (מועד קטן ה, א).
עמדה זו של חכמינו זועקת בזמננו כאשר נראה שלא נעשה די כדי למנוע את הרציחות הרבות בישראל, לא נעשה די כדי למנוע תאונות דרכים ששיעורן הולך וגדל, והוא גבוה במיוחד דווקא במדינת בישראל. עמדת חז"ל זועקת זעקה גדולה ומרה על היעדרה של ועדת חקירה כשלוש שנים אחרי המפלה הגדולה ותחילת המלחמה.
עם זאת, כאמור, האחריות למקרי מוות טרגיים לא מוטלת רק על גורמי ממשל, אכיפה וענישה. דברי חכמי בבל על האחריות הקולקטיבית של אנשי כל קהילה כלפי הבאים אליה, נוגעים לכל איש ואישה, להיות ערים למצוקות ולצרכים של מי שבאים אתם במגע.
חז"ל העלו על נס את החובה של ליווי כל אורח, ואמרו ש"כל שאינו מלווה ומתלווה כאילו שופך דמים", ואילו "המלווה… כאילו קיים עולם מלא" (סוטה מו, ב). בזמנם, הדרכים היו בחזקת סכנה של ליסטים וחיות רעות בדרך, והליווי העניק אבטחה אישית להולכים. בזמננו לא נדרש הליווי בדרך, אך חיוני מאוד ללוות את הנתון במצוקה בצרותיו הנפשיות, החברתיות והכלכליות כדי שלא יגיע למצבי סכנה. יש תפקיד אחראי לכל אדם בחברה – לקרובי משפחה, חברי קהילה, שכנים ואנשי חינוך ולכל אדם שמזהה מצוקה ויכול להושיט יד מצילה. נזכיר בהקשר זה באופן ספציפי את בעיית ההתאבדויות. מדי שנה מתרחשים בישראל מעל 5,000 ניסיונות התאבדות, וכ-450 איש מצליחים לשלוח יד בנפשם. הם נעלמים בדרך כלל בקול דממה דקה, כאשר תשומת הלב וליווי של הסובבים אותם אולי היה מצליח למנוע את התוצאה המרה.
החתם סופר מציין שפרשיית 'עגלה ערופה' שלובה בין שתי פרשיות של יציאה למלחמה. בכך היא באה ללמדנו שגם בעיצומה של מלחמה – כשנופלים חללים רבים – יש להזדעזע מכל מוות שניתן היה למנוע, ויש לחקור ולחפש את האשמים במות כל חלל בודד.
הביטוי "חלל" חוזר שלוש פעמים בפרשתנו, ונראה שהתורה באה להדגיש כמה גדול החלל שנוצר עם לכתו של כל אדם. מותם של אנשים בנסיבות טרגיות מותיר חללים עמוקים וכואבים במיוחד. עלינו ועל נבחרי הציבור יש מחויבות לפעול בעוד מועד כדי למנוע כל מקרה כזה, ולבדוק ולחקור כל מקרה שכבר אירע, כדי למנוע את המקרה הבא, וכול המציל נפש אחת – מקיים עולם מלא, ויזכה בוודאי לעולם הבא.
