אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')הפרשה פותחת בסדרת פרשיות שעוסקות באברהם, שפירוטן בא ללמד מסר חינוכי. כפי שקובע המדרש "אמר לו [=לאברהם] הקב"ה: שב אתה סימן לבניך" [בראשית רבה, פרשה מח,ז]. הרמב"ן מאמץ את העקרון ומרחיבו על כלל סיפורי האבות, "אומר לך כלל תבין אותו בכל פרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול… כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" [רמב"ן בראשית יב;ו]. כלומר, סיפורי האבות אינם מתוייגים כמעשיות עם ריקות, אלא ה'חוויות' שהאבות חוו יחזרו על עצמם ויתרחשו לצאצאיהם בהמשך ההיסטוריה, "לא נפל מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים" [רמב"ן יב,י]. ולכן תכלית סיפורי האבות נועדה, בין היתר, כדי שנחלץ מקרבם עקרונות מעשיים.
אחד האירועים המתוארים בפרשה, מתאר את ירידת אברהם למצרים, עקב הרעב שפקד את ארץ ישראל. והנה רגע לפני שאברהם ושרה חוצים את הגבול למצרים, אברהם מתדרך את שרה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך" [בראשית יב; יב-יג].
בקשתו של אברהם מעוררת קושי. האם יכול אברהם לעשות כן? מפשט הכתובים הטעם לבקשת אברהם מופיע בפסוקים עצמם, ועניינו האפשרות שאם המצרים ידעו שמדובר בבעל ואשה, הרי שחייו יהיו בסכנה, שכן המערכת המשפטית המצרית 'תתפור' לאברהם תיק בעטיו הוא ייענש בעונש מוות.
ולמרות זאת, לפי חלק מפרשני המקרא מעשיו של אברהם הם בבחינת חטא, "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו… כמכשול עוון מפני פחדו פו יהרגוהו" [הרמב"ן יב;י]. ביקורת מושמעת גם בפירוש האברבנאל אשר שואל "ומי האיש המעלה שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה ויבקש תועלת הטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים. והיה ראוי שיבחר במות לבלתי עשות נבלה" [אברבנאל בראשית פרק יב שאלה יג]. נפתח כאן צוהר לדיון – האם במקרה של מערכת משפטית מושחתת, או במקרה שכל עיקרה של תחבולה משפטית הוא להביא לתוצאה המשפטית צודקת, נכון לנקוט בתחבולה או לשבש את הליכי המשפט כדי להוציא את האמת לאור?
בדין הישראלי קיימת עבירה של שיבוש הליכי משפט. התגבשות עבירה הצומחת על רקע מעשה שנעשה מתוך כוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי. תחולתה של העבירה רחבה ובחינתה נעשית על רקע הנסיבות. עוד מרחיב המחוקק את הדיבור 'הליך שיפוטי' ותחולתו פרוסה גם על שלבי חקירה פלילית. [סע' 244 לחוק העונשין]. למעשה, שיבוש הליכי משפט הוא חלק מגילוי האמת הניצב ביסודה של מערכת משפטית. גילוי האמת מתחיל באי אמירת שקר.
במשפט העברי האיסור על שקר הוא כמעט גורף "מדבר שקר תרחק". בתלמוד מספר דוגמאות לכך. אחת מהם, הוא האיסור החל על דיין שיודע שבעל דין עבר עבירה. במקרה כזה אסור לדיין להעיד כדי שעדותו תצטרף לראיות שיביאו להרשעה, "מניין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עימו? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק" [בבלי שבועות לא,ב] ופוסק בעל שפתי כהן, הש"ך "אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אע"פ שהוא זכאי" [חו"מ סימן עה,א].
את העקרון ניתן להסביר בכך שהאיסור נועד לסכל כל אפשרות של מי מהצדדים מלהיכנס לנעלי השופט ולהחליט שכאן מותר לשבש את ההליכים, כי בעל הדין סבור שצדק עמו. מכאן שתחולת האיסור לנקוט בתחבולות כוללת מקרים שבהם יש קושי ראייתי ובלי אותו שיבוש הליכים, הכרעת המשפט תהיה רחוקה מלהיות צודקת.
(לך לך תש"פ)
