חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"'כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיִסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם: וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ: וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא.' תניא רבי יוסי אומר: וכי מפני שאכל בן סורר ומורה חצי ליטרא בשר ושתה חצי לוג יין חי אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל?! אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסופו לגמר נכסי אביו עם הסריקין שאכל ושתה עמיהן, ומבקש ללמוד ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות, ואמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים, הנאה להם והנאה לעולם. בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? לומר דרוש וקבל שכר."
סיפורו של "בן סורר ומורה" מתחיל ככתב אישום משפחתי, אך הופך במהרה לחידה פילולוגית מטרידה, מבעיתה, שאין לה אח ורע במקרא. במבט ראשון, הפסוקים נראים כרצף טבעי ומובן מאליו: הבן מורד, ההורים מנסים לחנך, נכשלים, ופונים לערכאה הגבוהה – זקני העיר. אלא שכאן מתחילה דרמה פנימית עמוקה, שהופכת את הדין הזה לזירת התגוששות לוגית. כשאנו מפרקים את הפסוקים, מתגלה "תפר" צורם, פילולוגי ממש: מדוע בפסוק י"ח הבן מוגדר כמי ש"איננו שומע בקול אביו ואמו", אך בפסוק כ', כשההורים עומדים מול זקני העיר, הם פתאום זונחים את הדיון ב"שמיעה" ועוברים לתיאור פיזי-חומרי של "זולל וסובא"?
הסוד טמון ב"נקודתיים" המקראיות, במהלך שנועד לחשוף את מצוקת המערכת. ההורים מבינים שהגדרה של "אינו שומע" היא סובייקטיבית, חמקמקה ובלתי ניתנת להוכחה בבית דין. הם זקוקים לראיה פורנזית מוחצת. הדרשה של רבי יוסי מתבססת על ההבנה שבית הדין הוא מערכת שאינה יכולה להרשיע על בסיס תחושות לב, אלא רק על עובדות חותכות. לכן, ה"זולל וסובא" אינו התוספת המקורית של הילד, אלא "התיק המשפטי" שההורים נאלצים לבנות, כדי שהמערכת המשפטית תוכל בכלל לפעול. זהו שלב המתח הראשון: ההורים הופכים את בנם ל"זולל וסובא" כדי שהזקנים יוכלו בכלל להסתכל על התיק.
אז מגיע הקושי המצמרר של רבי יוסי: האם הדין צודק? האם סוקלים ילד על חצי ליטרא בשר? כאן מתרחש המהלך הפילולוגי המבריק והבלתי נתפס של הדרשן. רבי יוסי מסתכל על המילה "סורר ומורה" ומפרק אותה ל"סוף דעתו". הוא מבין שהתורה לא דנה בילד שעומד מולנו, אלא בילד שיהיה בעוד שנה. ה"זכאי" של רבי יוסי הוא המפתח – זהו האדם שעדיין לא חצה את הקו האדום של שפיכות דמים. הדרשן טוען שהדין הוא מנגנון מניעתי: התורה מוכנה להקריב את ה"זכאי" (הבן הטועה) כדי שלא יצמח מתוכו ה"חייב" (הרוצח). זו דרמה שבה בית הדין הוא לא גורם מעניש, אלא גורם שקוטע תהליך התדרדרות הרסני.
כאן פוגשים את המימד העמוק ביותר בתודעת הדרשן. אותו רבי יוסי, שזה עתה בנה קונסטרוקציה לוגית ומשפטית כה משכנעת, אלימה וכובשת להצדקת הדין, הוא זה שחותם בתוספתא בקביעה המבטלת את הכל: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות". זהו רגע של כנות אינטלקטואלית צרופה. הדרשן מודה שהדין הוא פיקציה משפטית, תרגיל מחשבתי שנועד לזעזע.
הדרשה הזו אינה פחות מפעולה של "חלוציות רוחנית" – רבי יוסי מותח את גבולות השפה והחוק עד קצה היכולת, ומבצע מהלך נועז של פירוק והרכבה מחדש שמעטים העזו כמותו. מדובר בדרשה פנומנלית, וירטואוזית, המפגינה תעוזה אינטלקטואלית כמעט בלתי נתפסת: היכולת של דורש לקחת חוק מקראי דרקוני, להצדיק אותו בלהט משפטי מופלא, ואז, באותה נשימה, להפיל את כל המבנה ולחשוף את היותו מבנה תיאורטי מוחלט. זוהי שירה משפטית-פילוסופית, יצירה מזהירה שחושפת את עומק האמון של התורה ביכולתנו להבין את ה"דרוש וקבל שכר" לא כקלישאה, אלא כמשימה אקזיסטנציאלית עליונה. זוהי דרשה שמרחיבה את גבולות התודעה ומעמידה את הקורא אל מול תהום של עומק מחשבתי, כזו שמשנה את צורת ההסתכלות על הטקסט המקראי מקצה לקצה.
ההבנה הזו משנה את תודעתנו כקוראים. אנחנו מבינים שהדרשן לא נפל בסתירה, אלא הציב לנו מראה. העובדה שרבי יוסי הוא זה שגם דורש את עומק הדין וגם מצהיר על אי-קיומו, מגלה לנו את ה"שכר" שאנו מקבלים. התורה לא יצרה דין, היא יצרה "מכונה לעיסוק מוסרי". אנחנו מקבלים שכר לא על הביצוע, אלא על הניתוח המאומץ. הדין המוזר הזה נכתב כדי שנבין שהפקרות בתוך הבית היא איום על העולם כולו. הפיצוח אינו בתוצאה המשפטית, אלא בעצם הדיאלוג שאנו מנהלים עם התורה – דיאלוג שבו המילים הכתובות הופכות למצפן חינוכי, ובו אנו לומדים שגם מול הדין הקשה ביותר, המשימה שלנו היא לעצור, לדרוש, ולסרב להישאר אדישים אל מול הטרגדיה האנושית. הדרשה הזו, על כל עוצמתה, היא לא פחות מהצצה לתוך המעבדה המוסרית של התורה עצמה.
