שגב יובל (סמנכ"ל הגנת סייבר Aidoc)יובל שגב
לפני כמעט מאתיים שנה כתב הסופר האיטלקי קרלו קולודי סיפור על חתיכת עץ. לא עץ יקר או מיוחד, אלא בול עץ פשוט, מהסוג שאפשר היה להשליך לאח. הנגר ג׳פטו מגלף ממנו בובה בדמות ילד, קורא לה פינוקיו, ומכאן מתחיל אחד הסיפורים המפורסמים בעולם.
רובנו זוכרים בעיקר את האף שמתארך בכל פעם שפינוקיו משקר. אבל מאחורי סיפור הילדים מסתתרת שאלה רצינית הרבה יותר: מה צריך לקרות כדי שבובת עץ תהפוך לאדם? ד״ר תומר סימון הציע הבחנה יפה המאפשרת לקרוא את פינוקיו מחדש. יש הבדל בין להיראות כמו אדם, לפעול כמו אדם, ולהיות אדם. פינוקיו נראה כמו ילד. הוא גם פועל כמו ילד. הוא מדבר, הולך, רוצה, מפחד, כועס, מקבל החלטות ואפילו משקר. ובכל זאת, רוב הסיפור הוא עדיין בובת עץ. רק בהמשך, כאשר הוא לומד לדאוג לג׳פטו, לוותר על עצמו, לעבוד עבור אחרים ולשאת באחריות למעשיו, הוא הופך ל״ילד אמיתי״.
כלומר, לפחות אצל קולודי, היכולת לדבר ולחשוב אינה מספיקה כדי להפוך ליצור אנושי. משהו עמוק יותר צריך להתרחש.
ומכאן הדרך לפרשת בראשית קצרה.
ביום השישי נבראים בעלי החיים. ובאותו יום עצמו נברא גם האדם. התורה אינה מעניקה לו אפילו יום בריאה משלו. מבחינה ביולוגית הוא חלק מאותו עולם: גם הוא נולד, אוכל, מתרבה, מפחד ומת. ובכל זאת, רגע לפני בריאתו משתנה פתאום לשון התורה: ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״.
ומהו אותו ״צלם״? מה יש באדם שאין בבעלי החיים? מדוע דווקא היצור החלש יחסית הזה, שאין לו שריון, טפרים, כנפיים או מהירות יוצאת דופן, הופך בתוך זמן קצר לשליט כמעט מוחלט בכדור הארץ? התשובה הפשוטה היא השכל. האדם אינו החזק בחיות, אבל הוא יודע כיצד לרתום את החזקות ממנו. הוא אינו המהיר שבהן, אבל הוא בנה מכונית ומטוס. הוא אינו יכול לחיות מתחת למים, ולכן בנה צוללת. הוא אינו יכול לעוף, ולכן הגיע לירח.
היכולת האנושית להבין את העולם, לצבור ידע, להעבירו מדור לדור ולהשתמש בו כדי לשנות את המציאות העניקה לאדם כוח ששום יצור אחר אינו מתקרב אליו. אולי משום כך אחד האירועים הראשונים בתולדות האנושות מתרחש דווקא סביב עץ הדעת. שמו של העץ מפתיע. התורה אינה מכנה אותו ״עץ החטא״ או ״עץ המוות״. היא קוראת לו עץ הדעת טוב ורע. האדם מושיט יד אל הדעת.
אפשר לקרוא את הסיפור בדרכים רבות, אבל קשה להתעלם מן הפרדוקס: הדבר שמעלה את האדם מעל יתר הבריאה הוא גם הדבר שמכניס אותו לצרות.
הדעת מעניקה כוח. וכוח משנה את האדם. לפני האכילה מעץ הדעת האדם נמצא בגן עדן. אחריה הוא מגלה את העירום, הבושה, הפחד והאשמה. הוא מתחיל להכיר עולם מורכב יותר, עולם שבו יש טוב ורע, בחירה ותוצאה, מעשה ואחריות.
אולי זה המחיר העמוק של הדעת: מהרגע שאתה יודע – אינך יכול עוד להיות תמים. ילד קטן יכול לשבור משהו ולא להבין את משמעות מעשיו. אדם מבוגר אינו נהנה מאותה זכות. ככל שהידיעה שלנו גדולה יותר, כך גדלה גם האחריות.
ומכאן לסיפור יהודי אחר, מוזר לא פחות מפינוקיו.
במשך מאות שנים סופר בקהילות ישראל על האפשרות ליצור גולם – יצור דמוי אדם שנוצר בידי אדם. הגרסה המפורסמת ביותר נקשרה למהר״ל מפראג, אף שהסיפור בצורתו המוכרת התפתח כנראה בתקופות מאוחרות יותר. ובכל זאת, חשיבותו אינה דווקא בשאלה האם התרחש בדיוק כך, אלא בשאלה מדוע המשיכו לספר אותו.
הגולם נראה כאדם. הוא מסוגל לפעול כאדם. אבל האם הוא אדם? גם חז״ל מספרים במסכת סנהדרין על רבא שברא יצור דמוי אדם ושלח אותו לרבי זירא. רבי זירא פנה אליו בדברים, וכאשר היצור לא השיב הבין שמשהו חסר בו.
במשך דורות נדמה היה שהמבחן ברור: אדם הוא יצור מדבר. אלא שהיום גם המבחן הזה מתחיל להתערער. אנחנו כבר חיים בעולם שבו מכונה יכולה לכתוב סיפור, להסביר סוגיה, לנהל שיחה, לתכנת מחשב, ליצור תמונה, להציע אבחנה, לתכנן משימה ולענות כמעט מיד על שאלות שבעבר דרשו שעות של חיפוש. עד כדי כך שבחלק ממבחני המדע, המתמטיקה והחשיבה המערכות המתקדמות כבר מגיעות לרמות אנושיות ואף עוברות אותן.
מסופר בשם הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ שאמר פעם כי אנשים מתפעלים מהאפשרות לקחת חומר ולעשות ממנו גולם, אבל יש פלא גדול הרבה יותר: לקחת אדם ולעשות ממנו בן אדם. כך מחזירה אותנו פרשת בראשית אל נקודת המוצא: דווקא בעידן שבו המכונות רוכשות דעת ויכולת, האתגר הבראשיתי ניצב מולנו ביתר שאת – להשתמש בכוח ובחופש הבחירה שניתנו לנו כדי להבחין בין טוב לרע, ולממש את הפלא שראשיתו בגן עדן: לא להסתפק בלהיות יצור בעל דעת, אלא להפוך לבן אדם.
yuval@bsmartcompute.co.il
