נגלר יעקב, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, Jacobyan123@gmail.com NIRCבין מצוות קטנות, אחריות לזולת, והחובה שלא להסיט את המבט
פרשת כי תצא היא מן הפרשות העשירות ביותר בתורה, ובה אוסף גדול של מצוות הנוגעות לכל תחומי החיים. ובכל זאת, יש בה חוט מוסרי אחד ברור מאוד: תביעה מהאדם לא להתעלם. לא להתעלם מן הזולת, לא להתעלם מן האובדן, לא להתעלם מן הסכנה, ולא להתעלם מן החובה המוטלת עליו גם כאשר היא אינה נוחה. "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כ״ב, ג׳) זהו אחד המשפטים החזקים ביותר בפרשה כולה, משום שהוא הופך את האדישות עצמה לבעיה מוסרית.
דוגמה ראשונה היא מצוות השבת אבדה. אדם רואה את שור אחיו או את שיו תועים, והפסוק אינו מסתפק בציווי כללי של חסד. הוא מפרט: "וַהֲשֵׁבֹתָ לוֹ" (שם). רש״י מדגיש את האחריות המעשית: לא די להרגיש צער על האובדן, צריך לפעול. לא די לדעת שמדובר בדבר השייך לאחר, צריך להשיבו בפועל. התורה אינה מתעניינת רק בכוונה הטובה, אלא ביכולת להפוך מוסר למעשה.
המצווה איננה רק טכנית. ספר החינוך רואה בהשבת אבדה חינוך עמוק לתודעת אחווה. העולם אינו מגרש של פרטים מבודדים, אלא מרחב של ערבות הדדית. מי שמחזיר אבדה אינו רק מוסר חפץ; הוא מחזיר אמון. הוא אומר לזולת: לא אעמוד מנגד כאשר משהו שלך הולך לאיבוד. זהו תיקון גדול לחברה שמסתכנת באטימות.
כאן מתחדדת הסוגיה המרכזית והייחודית של פרשת כי תצא: האם האדם הוא צופה מן הצד, או שותף באחריות? התורה משיבה שוב ושוב שאין די בלהסתכל. יש מקרים שבהם המוסר מתחיל דווקא ברגע שבו האדם מפסיק "להתעלם". לכן הפרשה מלאה מצוות של אחריות לפרטים קטנים: להשיב אבדה, להקים בהמה רובצת, לבנות מעקה, לא לקחת משכון באופן פוגעני, לא להלין שכר שכיר, לא להטות משפט גר, יתום ואלמנה. כל המצוות הללו שייכות לאותו עולם: העולם שבו האדם רואה את הפגיעוּת של הזולת ואינו מסיט ממנה את עיניו.
הרמב״ן מדגיש לא פעם שמצוות התורה בונות חברה מוסרית מתוך תשומת לב לדקדוקי החיים. לא רק המקדש והמלך מעצבים את עם ישראל, אלא גם הדרך שבה אדם מתנהג בשדה, בדרך, בביתו ובמפגשיו היומיומיים. התורה יודעת שהצדק האמיתי נבחן לא במילים גבוהות בלבד, אלא במרחב הקטן שבו אדם יכול לבחור אם לעזור, אם להשיב, אם להמתין, אם לכבוש את יצרו, ואם לשאת באחריות.
יש בפרשה גם מימד מעניין של ראייה. פעמים רבות התורה פותחת במילים "כי תראה". רואה אדם חמור שונא רובץ? רואה שאין מעקה? רואה את אחיך נופל בדרך? הראייה איננה רק חוש פיזי; היא מבחן מוסרי. מי שרואה ואינו מגיב, לא באמת ראה. לכן "לא תוכל להתעלם" הוא לא רק איסור הלכתי, אלא תביעה לתודעה חדשה: העולם אינו מקום שבו מותר לי להסיט מבט מן החלש.
ואולי זו גם הסיבה שהתורה אינה מסתפקת במצוות של חמלה פרטית, אלא מעבירה אותנו גם לדיני משפחה, ציבור, משפט ומלחמה. פרשת כי תצא אינה רוצה ליצור אדם 'טוב' במובן מצומצם, אלא אדם שמסוגל לשאת באחריות בכל זירה. לכן היא עוסקת גם ביופי ובכיעור, גם בגבולות התשוקה, גם באובדן וגם בהשבה, גם ביחיד וגם בחברה. הכול קשור לאותו עיקרון: לא להפוך את האחר לבלתי נראה.
אפשר לראות כאן גם מחלוקת פרשנית עדינה. יש מי שרואים בפרשת כי תצא אוסף מצוות מפוזרות, מעין 'קטלוג מוסרי'. אבל קריאה מעמיקה מגלה שהפיזור הוא עצמו המסר: התורה חודרת לכל פינה של החיים כדי ללמד שאין אזור נייטרלי מבחינה מוסרית. גם בדרך, גם בשדה, גם בשוק, גם בבית, האדם נשפט על פי מידת נכונותו לשאת אחריות על מה שאינו שלו. דווקא המצוות הקטנות מגלות מהי מידת האדם.
לכן פרשת כי תצא מדברת אל זמננו בעוצמה מיוחדת. בעולם של עומס מידע, מהירות, וריבוי מסכים, קל מאוד לראות ולשכוח באותה נשימה. קל לדעת שמשהו חסר, אך לא לעצור. קל לחוש צער, אך לא להתערב. התורה מזהירה: האדישות עצמה היא כשל מוסרי. חברה חפצת חיים אינה נבנית רק על חוקים גדולים, אלא על נכונות להתכופף, לאסוף, להחזיר, לבנות, ולשאת בעול.
כך הופכת פרשת כי תצא לפרשה של תיקון המבט. היא מלמדת שלא מספיק להיות נוכח בעולם; צריך להיות אחראי לו. ולא מספיק לראות את הזולת; צריך גם להיענות לו. מי שאינו מתעלם מן האבדה, מן החלש ומן החובה, בונה לא רק מצווה אחת, אלא חברה של חסד, אמון וצדק.
שאלה למחשבה ולעיון:
האם אנו באמת שמים לב למה שהזולת מאבד בדרך – כבוד, ביטחון, שייכות או קול – או שלעתים אנו רואים, אך בוחרים להתעלם?
https://www.researchgate.net/profile/Jacob-Nagler
