חשוב טוב – יהיה טוב

כיצד צריך אדם להתמודד עם בעיות וצרות גדולות? נראה שקיימים בעניין זה הבדלי גישות בין טיפוסים אופטימיים לפסימיים. בפרשנותם של שניים מגדולי הפרשנים לפסוק אחד שבקללות פרשתנו ניתן למצוא את שתי הגישות.
לקראת סוף הקללות אומרת התורה: "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כח, סז). על איזה ערב ובוקר חושב האדם המתואר בפסוק זה? רש"י סבור שמחמת הצרות יתגעגע האדם לערב אתמול, שכן "הצרות מתחזקות תמיד וכל שעה מרובה קללתה משלפניה". נכדו, רשב"ם טוען שהכוונה היא לערב הבא: "שכן דרך החולים", שבבוקר מקווים שמצבם ישתפר לעת ערב, ובערב הם מייחלים לשיפור שיחול בבוקר הבא.
נראה שרש"י מתאר את הלך רוחו של הטיפוס הפסימי, שכאשר מתחילה להתרגש עליו צרה הוא בטוח שהמצב אבוד והוא מתרפק בערגה על זיכרונות העבר, בעוד שפירוש הרשב"ם משקף אדם הטעון במחשבה חיובית ואופטימית, שבכל מצב מתעקש להאמין שבעתיד יהיה טוב. אכן, יש אנשים שעננים קלים בשמיים גורמים להם לחשוב שעומד לבוא מבול, ויש שגם כשהרקיע מתקדר בעבים שחורים בטוחים שתכף תזרח השמש.
הניסיון האנושי מלמד שכדאי לאמץ את תפיסת הרשב"ם, וכי גישה זו יכולה לעשות את ההבדל שבין חיים למוות. דוגמה לכך ניתן למצוא אצל ויקטור פרנקל, אבי הפסיכולוגיה הלוגותרפית בספרו 'האדם מחפש משמעות'. הוא מציין שבמחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרי, משום שרוב האסירים קיוו שיחזרו הביתה לחג המולד, וכשהתאכזבו, המערכת החיסונית שלהם נחלשה, והם חלו ונחלשו עד מוות‏ (עמ' 97).
מחשבה חיובית איננה רק כלי להתמודדות עם בעיות, היא גם אמצעי חשוב להנעת האדם לבצע פעולות חיוביות. מספרים על אדם שהתכונן לבקר אצל אמו, אחרי זמן רב שלא עלה בידו לבקרה. בדרכו הוא נכנס לבית התפילה, ושמע דרשן שהמטיר אש וגופרית על האנוכיות וכפיות הטובה של מי שלא מוצאים זמן לטפל בהוריהם, ועל העונשים שמצפים להם. האיש יצא אחוז רגשות אשמה וייסורי מצפון קשים, וכשהגיע לבקר אצל אמו הוא היה סר, זועף וקצר רוח.
אדם אחר במקום אחר הזדמן לשמוע דרשה שעסקה בשכר הרב שיש לעושה מעשים טובים, והדגים זאת בהתרוממות הנפש ובהרגשה הטובה של מי שדואג להוריו הזקנים ורואה את הנחת ושביעות הרצון שהוא גורם להם. אותו אדם יצא מהדרשה טעון באנרגיה חיובית, ובלב מלא שמחה של מצווה שם פעמיו לביקור אצל הוריו.
פרשת 'כי-תבוא' פותחת בווידוי ביכורים שמכיל נאום היסטורי בו מביא הביכורים פותח ב"ארמי אובד אבי", וממשיך בתיאור הצרות הגדולות בעבדות מצרים. מה לסיפור הנורא הזה בתולדות ישראל ולחוויה המרוממת של החקלאי המביא את ביכורי פרי אדמתו? ייתכן שהתורה מכינה אותנו בכך לקראת הקללות שיבואו לאחר מכן. היא מזכירה לנו שכבר היו לנו תקופות קשות מאוד של עינוי, עבודת פרך ואף גזירות השמדה, אולם ה' שמע את קולנו והוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. על בסיס הניסיון ההיסטורי, כך רומזת התורה, אנו יודעים שיש תמיד סיכוי לתהפוכות לטובה.
ברגעי משבר יש צורך בחיזוק הגישה החיובית האופטימית, לפיה כשרע לנו יש להאמין ולצפות לשיפור ולתיקון. כשבעיות מעיבות על הרגשתנו כדאי לאמץ את דברי רבי ישראל מסלנט: "כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן", וכל עוד "נר ה' – נשמת אדם" דולקת, אסור לומר נואש. רבי נחמן מברסלב הביע זאת בדרכו כשקבע: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר לתקן". מתוך מחשבה חיובית קל יותר להגיע לעשיה חיובית. לכן בחשבון הנפש של סוף השנה אסור לשקוע בסיכום האכזבות והכישלונות. חשוב לשים דגש על הכנה לשנה החדשה מתוך אמונה, חזון ותכנון קדימה. מומלץ ליישם את הסיסמה שטבע האדמו"ר השלישי של חב"ד, הצמח צדק, "חשוב טוב– יהיה טוב".
(כי תבא תשעז)