שפרבר ספירעזיבה, נטישה, ירידה, בריחה, בגידה או סתם 'רילוקיישן'. גם אם לא חשוב כיצד נגדיר זאת, אין ספק כי כבר מדובר בתופעה הולכת וגדלה, אפילו מדאיגה מאוד, שחייבים להתייחס אליה ברצינות. מאז טבח אוקטובר 2023 עזבו את מדינת ישראל קרוב ל-270 אלף אזרחים (!!!). מי עוזב, למה, והאם ומה הדרך לעצור את הגל הזה? שוחחנו עם אנשי מקצוע ועם משפחות ישראליות שנפרדו מאתנו. השאלה- האם עזבו לתמיד, או שהן חיות שם על המזוודות
"לא רק על מי שיוצא, אלא על המאזן"
פרופ' עוזי רבהון, ראש הקתדרה ע"ש ארגוב ליחסי ישראל-תפוצה באוניברסיטה העברית, פותח בהצבת גבולות לדיון: כן, מדובר בגל חריג – פי אחד וחצי עד פי שניים משיעורי העבר – אבל צריך לקרוא את המספרים בזהירות. "יש כל שנה 20 או 30 אלף ישראלים שחוזרים לארץ אחרי כמה שנים בחוץ. צריך להסתכל לא רק על מי שיוצא, אלא על המאזן", הוא אומר, ומוסיף נקודה שמשנה את כל התמונה: כמחצית מהעוזבים בשנים האחרונות הם בכלל לא ילידי הארץ, אלא עולים – בעיקר מברית המועצות לשעבר – שלא נקלטו, וחלקם אף אינם יהודים.
פרופ' עוזי רבהון (צילום: האוניברסיטה העברית בירושלים)
פרופ' רבהון מזהה גם מנגנון שמאיץ את התהליך מעצמו – מה שהוא מכנה "אפקט כדור שלג": ככל שיותר אנשים עוזבים, כך קל יותר לאחרים ללכת בעקבותיהם, במיוחד כשמתגבשות בחו"ל קהילות ישראליות מבוססות. הוא מצביע על התרחבות היעדים הגיאוגרפיים של הישראלים – מעבר לניו יורק, מיאמי ואנגליה המסורתיות, אל פורטוגל, קפריסין ואפילו תאילנד, שם כבר מתגבשות תשתיות ישראליות של בתי ספר וקהילות. גורם נוסף שהוא מציין עשוי להסביר חלק מהקצב: אזרחות כפולה. "יש היום לא מעט ישראלים שקיבלו בשנים האחרונות אזרחות אירופאית, ולכן יש להם חופש תנועה ועבודה בכל האיחוד האירופי", הוא אומר – יתרון שמקל משמעותית על העזיבה עבור מי שיש לו אותו, ומרחיב את הפער בינו לבין מי שאין לו.
ד"ר אורי יהודאי מצביע על אותו מנגנון בדיוק, אך מנסח אותו במונחים אחרים: אם יתבססו "מושבות" ישראליות בחו"ל, הן עלולות למשוך עוד ועוד עוזבים, שכן קיומן של קהילות מוכרות מפיג חלק מהחששות הכרוכים בהגירה – קשיים כלכליים, בירוקרטיים, נפשיים ומשפחתיים. מנגד, הוא מציין, דיווחים על עוינות כלפי ישראלים בחו"ל עלולים לפעול בכיוון ההפוך ולהרתיע.
ד"ר אורי יהודאי, ראש הקתדרה ללימודי ישראל ע"ש שוטנשטיין בחוג להיסטוריה באוניברסיטת מדינת אוהיו ומחבר הספר Leaving Zion: Jewish Emigration from Palestine and Israel after World War II, מגיע לאותה זהירות סטטיסטית מכיוון אחר – ומוסיף לה את הממד ההיסטורי: לא רק שהיקף הגל חריג, אלא שגם מהותו שונה. "בתקופות קודמות המניעים היו בעיקר כלכליים, חומריים ואישיים", הוא אומר, ומזכיר את שנות החמישים כדוגמה – עולים חדשים שעזבו בשל קשיי דיור, תעסוקה ובריאות. "בגל העזיבה הנוכחי בולטים המניעים הפוליטיים-אידיאולוגיים יותר מהכלכליים", הוא קובע, ומקשר זאת ישירות לכרונולוגיה: הדיווחים מראים על התגברות משמעותית בעזיבה מאז תחילת המהפכה המשטרית ולאחר מכן המלחמה.
ד"ר אורי יהודאי | צילום: אוסף פרטי
"ספירלת קריסה המסכנת את עצם קיומה של ישראל"
כאן נכנס פרופ' דן בן-דוד, נשיא ומייסד מוסד שורש ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב, וטוען שהמספר הכולל – כל 270 האלף – הוא בעצם לא השאלה הנכונה. השאלה האמיתית, לדבריו, היא לא כמה עוזבים אלא מי: כ-287 אלף איש – כ-3% בלבד מהאוכלוסייה בישראל – הם אנשי ההייטק, הרופאים והסגל האקדמי הבכיר שמספקים מחצית מהיצוא, ומהווים את "המפתח לשמירה על איכות הטיפול הרפואי" ולמחקר המדעי של המדינה. "20% בלבד מהעובדים מממנים 93% מכל תקבולי מס ההכנסה של ישראל", הוא מציין – ואם חלק ניכר מקבוצה זו עוזב, הכנסות המדינה יקטנו וכך גם היכולת לממן חינוך, בריאות וביטחון.
פרופ' דן בן-דוד | צילום: אוסף עצמי
זה בדיוק המקום שבו פרופ' דן בן-דוד מכנה את התרחיש שהוא חושש ממנו "ספירלת קריסה": ככל שעוזבים יותר מנושאי הנטל, כך גדל הנטל על הנשארים – מה שמאיץ עוד עזיבה. "בסוף נשארים בעיקר מי שאין להם את חלופת ההגירה", הוא אומר. את זה הוא מקשר גם למערכת החינוך, שלטענתו נמצאת בתחתית העולם המפותח בציוני מתמטיקה, מדעים וקריאה בכל הזרמים. "כמחצית מהילדים בישראל מקבלים היום השכלה של עולם שלישי – והם שייכים לחלקי האוכלוסייה הגדלים הכי מהר", הוא אומר, ומזהיר: "המשמעות היא שכשילדים אלה יהפכו למחצית המבוגרים, ואחר כך לרוב, לישראל לא תהיה מערכות בריאות או רווחה של עולם ראשון – וגם לא צבא של עולם ראשון, עם כל המשמעויות הקיומיות שיש בכך". "מספר הרופאים הישראלים במדינות ה-OECD, כאחוז מכלל הרופאים בישראל, יותר משילש את עצמו בשני העשורים האחרונים", הוא מוסיף, "תופעה שרק הוגברה מאז 2023" – ובמקביל, מספר הרופאים העולים לישראל הולך ומצטמצם.
פרופ' רבהון, שראינו אותו קורא לזהירות סטטיסטית, מודה כשמגיעים לשאלת המחיר הכלכלי המדויק, שהוא לא איש של מספרים: "בשביל זה צריך לשאול כלכלן. יש דוח שעכשיו פרסמו שלושה חוקרים באוניברסיטת תל אביב עם נתונים על זה, אבל אני לא מי שיש לו את הכלים". ד"ר יהודאי, ככל הנראה על אותו דוח בדיוק, כן נותן את הנתון: לפי דיווחים ב"דה מרקר" ו"מעריב", העזיבה הנוכחית פוגעת בקופת המדינה באובדן מס של יותר ממיליארד שקל בשנה.
שני החוקרים, שכל אחד מהם מגיע לתחום מזווית שונה – ד"ר יהודאי ופרופ' רבהון מהדמוגרפיה, פרופ' בן-דוד מהכלכלה – נפגשים גם בנקודה נוספת: מי בכלל נשאר. פרופ' רבהון מתאר את מי שבוחר להישאר כצעיר ומשכיל יחסית, עם "תפיסה יותר ציונית שזה המקום לגדל ילדים", לצד קרבה משפחתית וחשש מאתגרי הקליטה בחו"ל – אנטישמיות, נישואי תערובת וקשיי ויזה. במילים אחרות: מי שנשאר, נשאר גם משום שהאלטרנטיבה טומנת בחובה קשיים משלה, לא רק משום שהוא בטוח יותר בהמשך הדרך בישראל.
שלושת הנתונים האלה, כשמניחים אותם זה לצד זה – 287 אלף אנשי מקצוע חיוניים שהם רק 3% מהאוכלוסייה, שיעור רופאים ב-OECD שהשתלש תוך עשרים שנה, ואובדן מס של מיליארד שקל בשנה – מציירים תמונה חדה. מעבר לוויכוח הסטטיסטי על מי בדיוק "עוזב", זו תופעה שנוגעת ישירות ביכולתה של המדינה לתפקד.
מה שהמספרים לא מספרים
יוליה כץ, בת 35, עצמאית בתחום השיווק והסושיאל, היא בדיוק הדוגמה שד"ר יהודאי מתאר כשהוא מדבר על מניעים פוליטיים-אידיאולוגיים. לפני כשנה, ב-25 באוגוסט 2025, עברה עם בעלה, בנם בן השבע וחצי (כיום כבר בן שמונה וחצי) והכלב המשפחתי מישראל לברטיסלבה שבסלובקיה. "הסיבה המרכזית שהובילה אותנו לעזוב הייתה המצב הביטחוני", היא מספרת. "הבנו שעם ההנהגה הנוכחית למדינה הזאת אין עתיד". יוקר המחיה, היא מוסיפה, רק חיזק את ההחלטה – אבל היא הייתה השנייה בתור, לא הראשונה.
יוליה ומשפחתה | צילום: אוסף פרטי
מה שכץ מתארת כתחושה אישית, ד"ר אורי הראל, פסיכולוגית חינוכית שעובדת כעשור עם ישראלים בחו"ל, מסבירה כתופעה מוכרת. כץ מדברת על לחץ, נדודי שינה והתקפי חרדה שנרגעו רק אחרי המעבר – "לא האמנתי שעברנו למדינה שקטה", היא אומרת. ד"ר הראל מכנה חוויה כזו "ג'ט לג רגשי", כפי שהגדירה זאת עמיתה שלה: "הגוף עובר, אבל לנפש לוקח עוד זמן". והיא מבחינה בין סוגי הגירה: יש "הגירת איכות חיים", שבה אנשים "חוזרים ושבים ללבטי השיבה", ויש תופעה שהולכת ומתרחבת ושהיא מכנה "הגירה מצפונית" – אנשים שעוזבים כי אינם יכולים לחיות במדינה שכובשת עם אחר. לדבריה, מי שעוזבים ממניע כזה חשים פחות קונפליקט אישי – אבל זה לא מקל על קשיי ההשתלבות בחברה החדשה. עזיבה על רקע מלחמה, היא מוסיפה, יוצרת אבל מורכב במיוחד: לא רק על העתיד שדמיינו בישראל, אלא גם על תחושת הקהילה והרציפות הנחוצה כדי להתמודד עם משבר.
ד"ר אורי הראל | צילום: אוסף פרטי
כץ עצמה, בלי לדעת את המינוח המקצועי, מאשרת בדיוק את מה שד"ר הראל מתארת: היא מתגעגעת למשפחה, לחברות ו"לפעמים לשווארמה טובה" – אך לא לפקקים, לשעות העבודה הארוכות ובעיקר לא לאזעקות ולמקלט. חיים בשני עולמות במקביל, בדיוק כפי שד"ר הראל מנסחת זאת.
מאחורי התופעה, טוענת ד"ר הראל, עומד לא רק חוסר אמון נקודתי, אלא משהו עמוק יותר. "המין האנושי אינו מין נייח, ולאורך כל ההיסטוריה על פני כל העולם אנו רואים שבני האדם היו בתנועה", היא אומרת. "כיהודים עוד יותר למדנו תמיד להיות ערים לסכנה ומוכנים לנדידה – זה ממש במורשת שלנו, הסיפורים על אלו שברחו בזמן וניצלו". במילים אחרות: מה שנראה כתופעה חדשה ומטרידה, היא רואה כביטוי של דפוס עתיק בהרבה.
"אני לא מכיר איזשהו מודל כזה"
ד"ר הראל טוענת שאין "רגע מפנה" אחד שבו אדם הופך למהגר של קבע, אלא תהליך ממושך המושפע מגיל הילדים, מהמעמד המקצועי ומאיזון בין רצונות בני הזוג – תהליך שקשה לצאת ממנו בשלום בלי ליווי מקצועי הולם. את התהליך הזה, מהצד הפרקטי, מכירה היטב תאיר מורדוך, מובילת קהילת "נשים בעולם של הזדמנויות" ומחברת הספר "טסים – המדריך המלא לרילוקיישן", שמלווה משפחות ישראליות כבר כשמונה שנים. היא מזהה שינוי ברור באופי הפניות אליה: "כשהקמתי את הקהילה, היא הייתה בעיקר עבור משפחות שעוברות בעקבות הצעת עבודה. כיום המעבר הוא כי בני הזוג החליטו שלא מתאים להם יותר לחיות או לגדל ילדים בישראל, או שפשוט רוצים לזכות בכמה שנים של שקט". יותר ויותר, לדבריה, מדובר גם במשפחות "רגילות לגמרי" ולא רק באנשי מקצוע בכירים. את הגורם שהכי מקפיץ לה את הפניות בשנה האחרונה היא מזהה במדויק: חוסר השוויון בנטל, שלדבריה הפך "בלתי נסבל" מאז ה-7 באוקטובר.
תאיר מורדוך | צילום: אוסף פרטי
כאן דווקא נפתח הבדל דגשים מעניין בין השטח למחקר. פרופ' רבהון, כזכור, מדגיש שכל שנה חוזרים 20 עד 30 אלף ישראלים. מורדוך, שנמצאת בקשר יומיומי עם משפחות שכבר עברו את הצעד, לא חולקת על כך שיש חוזרים – אבל מבהירה שהם מיעוט זעיר מול כמות היוצאים: "זה מאוד לא פשוט להחליט לחזור כשאת רואה כמה החיים כאן יותר ויותר קשים ולא נוחים". ייתכן שהפער בין התחושה שלה לנתונים נובע מכך שהחוזרים אינם חלק מהקהילות שהיא מלווה – אך זה מזכיר שגם בתוך מגמה סטטיסטית ברורה, החוויה האישית של מי שבשטח יכולה להיראות אחרת לגמרי.
ד"ר יהודאי, מהצד ההיסטורי, מוסיף זווית נוספת: הוא מזכיר שבריחת מוחות אינה תופעה חדשה – גם בשנות החמישים דאגו לעזיבת אקדמאים ורופאים – אבל ייתכן שההיקף היום חמור בהרבה יותר, ושהמסקנה הזו מצריכה מחקר השוואתי מסודר.
פרופ' רבהון, שנשאל אם קיים מודל של מדינה שהצליחה להפוך בריחת מוחות לגל חזרה, משיב: "אני לא מכיר איזשהו מודל כזה". לדבריו, ישראל דווקא בולטת לחיוב בכך שהיא משקיעה מאמצים – הטבות מס, ניסיונות ליצור עבור הישראלים בחו"ל תחושת "בית ישראלי" – אך אלה לא מתמודדים עם הגורמים העמוקים יותר: הביטחון, גיוס הילדים לצבא, המהפכה המשפטית וכוחו של הממסד הדתי. "מי שממילא שוקל לחזור, ההקלות יכולות אולי לעזור לשכנע. אבל מי שלא שוקל את זה – קשה לי לראות איזשהו גירוי חומרי שיביא אותם בחזרה", הוא אומר. פרופ' בן-דוד, מצידו, מפנה לפתרון מדיניות רחבת-היקף בהרבה יותר: מוסד שורש נפגש לאחרונה עם כל המנהיגים הפוליטיים שהיו מוכנים להיפגש, והציג בפניהם מתווה שהוא מכנה "ארבע אבני היסוד" להבטחת עתידה של ישראל – כשברקע עומדות, לדבריו, "הבחירות הגורליות בתולדות מדינת ישראל". על פי אתר מוסד שורש, ארבע אבני היסוד הן: איחוד ארבעת זרמי החינוך הנפרדים במדינה לתוך מערכת אחת עם תוכנית ליבה משותפת ומחייבת (ותחומי לימוד נוספים לפי רצון ההורים, הקהילה המקומית וכד'); שינוי סדרי העדיפויות התקציביים של הממשלה, כולל הפסקת תמריצים לאורח חיים של אי-עבודה ושקיפות תקציבית מלאה; רפורמה בשיטת הממשל שתיצור איזונים ובלמים אפקטיביים בין רשויות השלטון; וניסוח והעברת חוקה שתעגן את יסודות המדינה וזכויות אזרחיה.
"מי שמחליט לעזוב הוא לכאורה נחות"
יוליה כץ מוצאת את עצמה מגינה על ההחלטה שלה מפני מה שהיא מכנה סטיגמה: "מי שמחליט לעזוב הוא לכאורה נחות – אלה התגובות שקיבלנו מלא מעט ישראלים. אני מאוד אוהבת את ישראל והזהות היהודית שלי מאוד חשובה לי, וזה שהחלטתי לעזוב לא הופך אותי לשונאת ישראל או ללא יהודייה". פרופ' רבהון, כשנשאל על אותו כעס ציבורי, דווקא מעריך שהוא התמתן עם השנים: "כמעט לכל ישראלי היום יש איזשהו אח או קרוב שעזב", ומציין שגם השפה השתנתה – "השימוש בטרמינולוגיה של 'יורדים' כבר לא כל כך פוליטיקלי קורקט. אנשים יותר משתמשים במונחים אובייקטיביים: 'עוזבים'". עם זאת הוא מזהה נטייה עדיין קיימת לראות בעוזבים מי ש"לא לוקחים חלק בעול" – תחושת אי-נוחות, לדבריו, ולא כעס ממש. ואולי בדיוק בגלל הקשר הזה, הוא מוסיף, ישראלים רבים בחו"ל טסים במיוחד כדי להצביע בבחירות: "הקשר שלהם לישראל הוא מאוד מאוד חזק. הם רוצים לבוא ולהשפיע".
לא כל מי שעזב מזדהה עם התיאור הזה של משבר וכפייה. אייל מלמד, בעלים של חברת נדל"ן להשקעות בפלורידה ומייסד אפליקציית IsraWay, מציג את הצד ההפוך: עבורו העזיבה הייתה הזדמנות, לא בריחה. מלמד, לוחם קרבי לשעבר, עבר למיאמי בגיל 30 מתוך רצון "לחשוב בגדול" ולפרוץ את "תקרת הזכוכית" שחש בישראל. את הטענה שעזיבה שקולה לוויתור על הציונות הוא דוחה מכל וכל: "המעבר לחו"ל הוא החלטה אישית שנובעת משיקולים משפחתיים, מקצועיים וכלכליים, ולא מתוך ויתור על הזהות או על האהבה למדינה". מה שמאפשר לו את זה בלי לוותר על "תחושת הבית", הוא אומר, היא הקהילה הישראלית העצומה שנבנתה בדרום פלורידה – מסעדות, סופרמרקטים כשרים ובתי כנסת. "לישראלי שמתלבט הייתי אומר שאין תשובה אחת נכונה לכולם", הוא מסכם. "מעבר לחו"ל הוא לא קסם. צריך להגיע מוכנים, לעבוד קשה ולהבין שמתחילים כמעט מאפס".
אייל מלמד | צילום: אוסף פרטי
"אין תשובה אחת נכונה לכולם"
בין החוקרים לאנשי השטח מסתמנת תמונה שאינה חד-משמעית: לא כולם עוזבים מאותה סיבה, ולא כל עזיבה היא סופית. יש מי שבורח ממצב ביטחוני בלתי נסבל כמו יוליה כץ, ויש מי שרודף הזדמנות עסקית כמו אייל מלמד; יש חוקרים שקוראים לזהירות בקריאת הנתונים כמו ד"ר יהודאי ופרופ' רבהון, ויש מי שטוען שהזהירות הזו מפספסת את העיקר, כמו פרופ' בן-דוד. אבל כמעט כל מי שפנינו אליו מסכים בנקודה אחת: היקף התופעה בשנים האחרונות אינו דומה לכל מה שהכירה המדינה קודם לכן, ומי שעוזבים היום הם לעיתים קרובות בדיוק אלה שהמדינה הכי זקוקה להם. השאלה שעל הפרק כבר אינה רק כיצד לעצור את מי שרוצים לצאת – אלא מה יגרום למי שכבר נמצא בחוץ לשקול ברצינות לחזור.
