איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורה[וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים… הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' – וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן" (שמ"ב כ"א, ד-ו)] – והא כתיב: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כ"ד, טז)?! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה – ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. יבמות ע"ט ע"א.
על אף שבמקרים מסויימים הקב"ה "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים" (שמות כ', ד), הרי שבמסגרת הדין האנושי פרשתנו אוסרת המתת בנים בעוון אביהם. הציווי "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" קובע כי על הדיין לראות כל אדם כבעל זכות בחירה אישית, ולדונו לפי מעשיו ולא לפי ייחוסו.
סייג נוסף המוטל על מבצע הדין מצוי בפרשתנו: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כ"א, כב-כג). לפי ציווי זה, גם כאשר חטא האדם בחטא חמור מאוד – המחייב את המתתו, עדיין יש לזכור שקיים בו צד של צלם אלוקים, המחייב שלא לבזות את גופתו.
את שני הציווים הללו הפר דוד כאשר אפשר לגבעונים לנקום בשאול על ידי הריגת שבעה מבניו, ועל ידי הוקעת גופותיהם למשך תקופה ארוכה. מבחינה הלכתית, ניתן לנסות ולהסביר את מעשי דוד במסגרת ההיתר לעבור על דברי תורה בשל 'הוראת שעה' שניתנת על פי צו ה' לנביא.
לפי נבואת ה' לדוד (שמ"ב כ"א, א-ב), הרעב שפקד את ישראל נגרם בשל עוון שאול שהמית את הגבעונים – ובכך הפר את ברית יהושע ונשיאי ישראל שכרתו ברית עם הגבעונים (יהושע ט', טו). אמנם במקרא לא נאמר מפורשות שה' התיר לדוד לאפשר לגבעונים לפגוע בבני שאול ולהוקיע את גופותיהם למשך תקופה ארוכה, אך ניתן לומר כי בנבואה על עוון שאול, ובירידת הגשם לאחר הוקעת בני שאול, קיים אישור הלכתי לדרכו של דוד.
אך דרשתנו אינה מתמקדת בשיקול הדעת ההלכתי של דוד, אלא בשיקול הדעת המוסרי שבגללו היה ראוי ש'הוראת השעה' הנבואית תחול. דבריו הנוקבים של ר' יוחנן, לפיהם 'מוטב שתעקר אות אחת מן התורה – ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא' – יכולים ללמדנו על מיקומו הראוי של עוון 'חילול השם' בסולם הערכים האישי והלאומי.
כיום המונח 'חילול השם' כולל סוגים שונים של התנהגויות שליליות: החל מהתנהגות לא מוסרית של אנשים הנראים חיצונית כמייצגי שם שמיים, דרך מקרים בהם עם ישראל – המייצג בעיני הגויים את התגלות ה' בעולם – נוחל תבוסה צבאית, מדינית או רוחנית, וכלה במקרים בהם יהודי מוכן ללבוש בגד של גוי בשעת השמד. אך נראה כי המשמעות המקורית והעצמתית ביותר של מונח זה, מכוון כנגד מקרה בו ישראל – הנושאים את שם ה' בעולם, נשבעים בשם ה', והשבועה מתגלית כשבועה חלולה שאין בה תוכן – 'חילול השם' כפשוטו.
אחד הטעמים לקיום התורה והמצוות הוא קידוש שמו של הקב"ה בעיני העמים – "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד', ו). לפיכך, קובעת דרשתנו כי לעיתים נדחות המצוות במקום שיש חילול השם, וכפי שמופיעה בהמשך דרשתנו – אף בכדי לקדש את שם ה' מחדש:
"והא כתיב: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ"?! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: 'מה טיבן של אלו?' – 'הללו בני מלכים הם'. 'ומה עשו?' – 'פשטו ידיהם בגרים גרורים (=בגבעונים)'. אמרו: 'אין לך אומה שראויה להדבק בה – כֵּזוּ!'" (יבמות, שם).
להכרעה הערכית שבדרשתנו ישנה משמעות עצומה לדרך בה צריכה מדינת ישראל לנהוג בבעלי בריתנו כחיילי צד"ל, משת"פים פלשתינאים שסייעו לנו במניעת פיגועים, ובעלי בריתנו השונים במרחב. אמנם מדינת ישראל כיום אינה נוהגת להישבע במפורש לבני בריתה ב'שם ה' ' – אך נראה כי אין זה משנה את האופן בו רואים העמים את התנהגותנו המוסרית.
יש לשים לב שבנוסף למגוון הבעיות המוסריות החמורות שארעו במהלך ה'התנתקות' – קיימת בעיה מוסרית בהזנחת בעלי בריתנו החשאיים, שהופקרו בתוך הרצועה לשלטון החמאס ולפגעי הרעב. נראה שבמלחמה האחרונה שילמנו את המחיר על כך שאוכלוסיית דרום לבנון הפנימה את המשמעות של הפקרת חיילי צד"ל – והתייצבה רובה ככולה לסיוע הצד שכנגד.
יש המעדיפים להתנתק מהמחויבות המוסרית והדתית שלנו אל בעלי ברית שכאלו, בטענה כי הם עשו זאת מבצע כסף, וממניעים בעייתיים אחרים. אך דווקא המקרה של הגבעונים – שהשיגו את הברית עם ישראל בדרכי מרמה (יהושע ט', ד), והשוואתו אל מול השיפוט הנחרץ של מעשי שאול – שפעל ממניעים של רצון לטהר את זרע ישראל ("וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה"), יכולים ללמדנו עד כמה צריכים אנו להקפיד שבריתנו תהיה ברית – ושבועתנו שבועה.
(כי תצא תשסז)
