גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)ישבתי בגינה והסתכלתי על הפירות שהיא הצמיחה לי. הלימונים כבר צהובים, האגסים בשלים, התאנים הבכירו, הרימונים הנצו, והגפן כבר מזמן יצאה מכלל סמדר. אפילו כמה עלי דפנה קטפתי. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה".
רגע. עלי דפנה בכלל חייבים בביכורים? אולי משהו שהוא ירוק עד בכלל לא נחשב. ובעצם, ביכורים מביאים רק משבעת המינים. אז מה אני עושה עם הלימונים והאגסים? קראתי משהו על וידוי מעשרות. אבל מה הקשר בין וידוי מעשרות לביכורים? ואם כבר הפרשתי מעשר, למי אני נותן אותו? ומה אני עושה עם עלי הדפנה? ככל שניסיתי להיזכר במה שלמדתי, התרבו השאלות וחששתי שהפירות שנשארו מונחים על השולחן ירקיבו.
לא התחבטתי הרבה. מצאתי ארגז, העמסתי לתוכו מכל הבא ליד, הכנסתי אותו לבאגז' ויצאתי לירושלים.
איזה כיף לחיות בדור שלנו. אבותינו היו צריכים לעלות לירושלים ברגל, בשיירות, עם סל על הכתף ופירות שהולכים ומבשילים בדרך. לי יש מכונית ממוזגת. שעה וחצי ואני בירושלים, והתאנים אפילו יגיעו בחיים. כך לפחות חשבתי.
כבר באזור שער הגיא ה Waze-התחיל לצבוע את הכביש באדום. ערב סליחות. חצי מעם ישראל החליט לקיים באותו ערב "והלכת אל המקום אשר יבחר ה'", והחצי השני כבר חיכה להם בירושלים. הבטתי בארגז מאחור. האגסים החזיקו מעמד. הרימונים ממילא רק הנצו. אבל התאנים התחילו להיראות מודאגות. אם הפקק הזה יימשך, חשבתי, עד שאמצא כהן כבר אתן לו ריבת תאנים.
כשהגעתי בסוף לירושלים התחילה הבעיה האמיתית. איפה מוצאים כהן?
פעם, אני מניח, היה פשוט יותר. כהן היה כהן. היום אין להם תג זיהוי. הסתכלתי סביבי. כיפות היו. זקנים היו. יהודים שאומרים סליחות היו באלפים. אבל לך תדע מי מהם כהן. לרגע שקלתי פשוט לשאול בקול, אבל לך תסביר לאלפי אנשים ברחבת הכותל למה אתה מסתובב בירושלים עם ארגז אגסים, לימונים ותאנים.
ואז נזכרתי במשה לוי, השכן מהשכונה במעלות. "הלוי אשר בקרבך". בשביל מה, לכל הרוחות, נסעתי עד ירושלים?
הצטופפתי עם אלפי אנשים וחשבתי שעשיתי טעות שלא הזמנתי מלון. אמנם "לֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם", אבל אף אחד לא הזכיר את הדוחק ברחבה.
כשהפייטן, משה חבושה, הנעים בקולו "אדון הסליחות", שרתי גם אני.
לא יודע איך הסתדרו בעבר עם הביכורים, אבל אני "שָׂמַחְתִּי בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' אֱ-לֹהַי וּלְבֵיתִי".
