אחינו, באתם לשלום!

הקִרבה לבחירות הממשמשות ובאות, וגילוי שרידיה של הספינה "אלטלנה" (בעיתוי לא מקרי) הביאו עמן פרץ נוסף של הצהרות אחווה נעימות לאוזן. מתק שפתיים, נופת צופים הן מתכון להצלחה. אבל זאת בתנאי שמאחוריהן עומדת כוונה טהורה, ללמוד וללמד ובעיקר לעשות, ולא רק להצהיר. כאשר הן מושמעות מן הפה ולחוץ, הן עשויות לעלות כדי גניבת דעת ורמייה, ונזקן רב מתועלתן.

פרשת השבוע פותחת בהצהרה חגיגית: "והיה כי תבואו אל הארץ!".

מאורע רב פלאי, גדול מהחיים. לאחר ארבעים שנות נדודים "בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (דברים ח, טו), ניצבים בני ישראל בשערי הארץ המובטחת, מקווים לשבת במהרה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, שקטים ושלווים באין מחריד.

ואמנם, תחילת הפרשה מבשרת טובות. ביכורים, שמחה בפירות הראשונים. נאומים נמלצים, הצהרות חגיגיות: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כו, ז). אידיליה של ממש, שלה שותפים הכל (שם יא): "וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". איש לא נעדר.

גם בהמשך הפרק, בפרשת מעשר שני הבאה מיד בסמוך, שוב אנו חווים שמחה משפחתית שלה שותפים הכל, "וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ", שמחה ושבע טבולים בדבש וברכות: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

אבל השמחה והאחווה והסולידריות אינם מחזיקים זמן רב. בפרק הסמוך, המהווה מעין פתיחה לפרשת הקללות הנוראה מכל, יש כבר רמזים מַטְרִימִים לכך שלא הכל כשורה: "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ", "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ", "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ", "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה", "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר", "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי".

שוחד, רמיית העני והכשלתו, הכאת רעהו בסתר (באמצעות תגוביות-טוקבקים רוויי שנאה?), הסגת גבול, קללת אב ואם.

האמנם זוהי אותה  "ארץ זבת חלב ודבש" שהבטיחו לנו "והיה כי נבוא אל הארץ?"

לא זו אף זו: לאחר סדרה קצרה של ברכות, באה פרשה ארוכה וקשה של קללות נוראות מכל, שמשקפת חברת ייאוש מקוללת, ארורה בבואה ובצאתה, בעיר ובשדה, ניגפת לפני אויביה, אוכלת בשר בניה ובנותיה, מוכת שיגעון, עיוורון ותמהון לבב.

האמנם זהו ה'חזון' שראוי למנהיג רחום וחנון כמו משה רבנו להציב לעמו ערב כניסתם לארץ? האם דברים נוראיים אלה לא יטילו בלבבם מורך ואימה?

כמו במקומות ישראל, מתורת ישראל למדנו להביט אל המציאות בעיניים נכוחות, ישרות. לא הכל דבש. לצד הברכה הגדולה, הנסים המופלאים, הניצחונות וההישגים, קיימים גם קשיים, צרות, אתגרים קשים וראוי להביט גם בהם.

ההצהרה שמלווה את פרשת הביכורים מלמדת את האדם שגם משהגיע, כביכול, אל המנוחה ואל הנחלה, אין הוא רשאי לנוח על זרי הדפנה או להסתפק בלינה באוהלה של תורה. חייב הוא ליטול את מקור גאוותו, את פירותיו הראשונים, ולעלות עמם לירושלים. גם אז, אין הוא מסתפק בנתינתם לכהן, אלא תחילה עליו ל"התוודות". וידוי זה – בדומה לווידוי שבתהליך התשובה – צופה פני עבר, הווה ועתיד כאחד. ראשיתה ביחיד, וסופה ב"יחד".

בתחילה מתואר האדם הבודד, הנאבק באויביו. ארמי אובד אבי. אברהם הנאבק בעולם כולו ויכול לו. אט אט הופך הוא ל"גוי גדול עצום ורב". אך בכך לא מסתיימת התלאה. ירידת מצרים. עינוי. עבודה קשה. רק משזועק האדם לאלוקיו ("ונצעק אל ה' אלקי אבותינו"), נוטל יוזמה והופך להיות אקטיבי, מגיעה הגאולה.

מקרא הביכורים מלמדנו שגם בשעת השמחה הגדולה ביותר, אסור למביא הביכורים לשכוח את עברו, או להתנתק הימנו. לא רק מצד הכרת הטוב, אלא לא פחות מצד הלקח שיש בו כלפי ההווה. העבר מזכיר לו שעליו לשתף בשמחתו גם את אלה שלא זכו. עליו לזכור שעדיין יש לא מעט מאֶחיו הנאנקים תחת העול.

זו הסיבה, כך מלמדים אותנו חכמים במשנת ביכורים, שלצד הפסטיבל המרהיב של שמחת הביכורים מדגישה המשנה שהנוטלים בה חלק היו לא רק בני האליטה אלא גם העניים והמסכנים.

לצד הקלתות – סלי הכסף והזהב הנוצצים של העשירים ניצבו סלי הנצרים של העניים עשויים מעלים יבשים של ערבה קלופה. ודווקא האחרונים, הם שנותרו ביד הכוהנים. יש שראו בכך סמל נוסף לעליבותם של עניים, "בתר עניא אזלא עניותא".

אכן, אפשר שיש בכך ביטוי דווקא לכך שהקב"ה חפץ במנחת העני, שניתנת מהלב, יותר ממתנת העשיר, שניתנת מן הכיס. וכמו שכתב רמ"מ קרוכמל, בעל שו"ת "צמח צדק", שמנחת העני רצויה יותר, שנאמר במנחה 'ונפש כי תקריב קרבן מנחה', ואמרו רז"ל: לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להביא מנחה? עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. "והיינו משום שעני צריך לטרוח בנפשו להשיג מה שיביא למנחה. לכך כתיב 'נפש'. וכדכתיב נמי בשכר שכיר (בפרשה הקודמת, כי תצא) 'כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו', מה שאין כן עשיר מביא מן המוכן בידו בלי טורח".

לא זו בלבד, אלא שחכמים 'ביטלו' כביכול מצווה מפורשת, של מקרא ביכורים עצמאי, והתקינו ש"יהיו מקרין" הן את מי שיודע והן את מי שאינו יודע. וכל זאת כדי "שלא לבייש" את העניים שאינם יודעים לקרוא, וממונם, מן הסתם, לא הספיק להם כדי רכישת חינוך, ולו ברמה הבסיסית ביותר.
סולדיריות זו, שבין היחיד והיחד, מובלטת יפה גם בדברי האדמו"ר מלובאוויטש, הרמ"מ שניאורסון ז"ל, שחשף בפרשה פן נוסף. לטעמו, "כי תבוא אל הארץ" אינו רק תיאור זמן ("כאשר תבוא"), אלא צו, חיוב והוראה.

עובד ה' אמיתי צריך "לבוא אל הארץ". אל לו להיות ספון במגדל השן, בין אנ"ש חובשי בית המדרש. עליו להתערות בארץ החיים, ולעשות מחיי החולין "ביכורים לה'", להעלות ולרומם אותם. עליו להפוך את הדברים הנחותים ביותר, את פירות הארץ הגשמיים, את החומר והחומרנות, מקור לברכת שמים, עד שיוכל לומר עליהם "השקיפה ממעון קדשך". כידוע, בדרך כלל כל 'השקפה' שבמקרא – לרעה היא, ואילו כאן, הופך האדם בכוח מעשיו את הקללה לברכה.

עבודה זו מאפיינת את חודש אלול. בניגוד למקומות אחרים, שבהם נוקט המקרא במטבע לשון זו בלשון רבים ("כי תבאו אל הארץ"), היא מופיעה כאן בלשון יחיד: "תבוא אל הארץ".

הקריאה מופנית לכל יחיד ויחיד שנדרש לעשות חשבון נפש, לגלות אחריות.

ביטוי נוסף לכך ניתן בהצהרה שמופיעה במשנת ביכורים, שבה מתוארת המצווה שמתקיימת ברוב עם הדרת מלך: "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר… וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדין לפניהם ושואלין בשלומם, "אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום!".

כפי שהדגיש מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה בהקשר אחר, דומה שהמילה החשובה ביותר בהצהרה זו היא זו הפותחת אותה: "אחֵינו!"

אחוות אמת וערבות הדדית שמחייבת כל אחת ואחד. לא מן הפה ולחוץ.

ראשיתה של העבודה מִצער, ואחריתה תשגה מאד. ראשיתה, בעבודה קשה, בזיעת היחיד, בעמל קשה של כל אחד ואחד. אבל סופו, בתשובת הכלל. בהעלאת הציבור כולו. כמאמר ההלכה הגדולה שבהלכות תשובה: "עשה מצווה אחת – הכריע את כל העולם כולו לכף זכות". זוהי המשימה, זהו האתגר.