אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)נראה שמעולם מצב מערכת החינוך לא היה מורכב כל כך: מיליון דרישות, מעט מאוד תגמול. אחרי שנים רבות במערכת החינוך, אחד מהמשפטים החשובים שאני אומר למחנכים שאני חונך הוא: "בכל בוקר תשאל את עצמך: למה אני פה? כסף? משמעות? אידיאלים? כי אין לך מקום אחר? הדיוק הזה הוא אחד הדברים האקוטיים ביותר שיש.
ודאי שכל מורה צריך כסף לשלם חשבונות, כי מאידיאלים עוד לא קונים חלב. ובכל זאת, אם אתה כל הזמן במצב רוח של קיפוח… כנראה שאתה נמצא במקצוע הלא נכון. ובדיוק בגלל זה הכלל שליווה ומלווה אותי כבר שנים הוא: חינוך עושים באהבה או לא עושים בכלל. אם אתם לא נושמים את הידיעה שבחרתם להיות במקצוע המדהים ביותר בעולם, ושיש לכם זכות להיות מעצבי נשמות, אז תענו לעצמכם על השאלה: מה אתם בכלל עושים כאן?
בכל פעם שהשנה מתחילה, אני נזכר בסיפור הזה, שמזכיר לי למה מלכתחילה נכנסתי למקצוע הקסום הזה: מגיע מורה לכיתה ומגלה שאין לו טושים ללוח. בצר לו, הוא פונה לתלמידים ובמבט מתחנן הוא שואל: "יש כאן למישהו טוש ללוח?"
התלמיד הכי שקט והכי נחבא אל הכלים, עם שתי עיניים גדולות ושקטות, פתאום נדלק כאילו עבר בו ברק חשמלי, והעיניים שלו דולקות בבת אחת כשני פרוז'קטורים של מגרש כדורגל. הוא קם בבהלה מהכיסא שלו, ובפעם הראשונה אני זוכה לשמוע אותו שואג בחלל הכיתה: "המורה, המורה, לי יש! לי יש!"
לפני שאני מעכל מי התלמיד הזר הזה, שהרגע חדר לתוך הנשמה של התלמיד הביישן שאני מכיר, הוא דוהר לעברי ומדלג על כל הכיסאות והתיקים של שאר התלמידים, וניגש לעברי עם חיוך של מנצחים ומגיש לי את הטוש ללוח, כמו היה שליח שמגיש לזאוס את המנחה השנתית שלו.
אני מחייך אליו ולוקח את הטוש. דממה שוררת בכיתה, וכל התלמידים לוטשים עיניים לטוש, ומשם ללוח, ומשם אליי, וחוזר חלילה. התלמיד הביישן, שהתחפש לרגע ליזם נועז, מסתכל גם הוא, ואני מגלה לתדהמתי שהטוש שלו לא עובד.
רעש צורמני במיוחד נחרט על הלוח, ומשם על הנשמה של התלמיד האבוד, שככל הנראה יזכור את הרגע הזה כנקודת מפנה לרעה בחייו. עד שכבר חשב שהנה, סוף-סוף הבריאה העניקה גם לו את ההזדמנות להראות מה הוא שווה, הכל הולך לרדת לטמיון, מפני שהטוש המיוחל שהוא כל כך התאמץ להגיש לי אותו – לא עובד.
בשבריר של שנייה, אני מחליט לשנות תוכניות ומודה לתלמיד בפני כל הכיתה. אני לוקח את הטוש, ובמקום לכתוב עליו מקפיץ אותו באוויר ואומר לתלמידים שאני רוצה להדגים להם ניסוי קשה במיוחד, ואם יש תלמיד שיוכל לחזור על הניסוי ולהקפיץ את הטוש כמוני באוויר, הוא יוכל להעניק לכיתה שחרור של חמש דקות מוקדם יותר מהשיעור.
והנה, הצבע שוב חזר ללחייו של התלמיד הביישן, ושתי העיניים שלו דלקו מחדש. ואני רק חושב לעצמי: איזו עוד עבודה בעולם תעניק לך את היכולת להחיות מתים רק בעזרת טוש שבכלל לא עובד?
***
טיפ ענק לסיום: אזכיר שוב את הכלל שאמא שלי שתחיה אמרה לי: "בחינוך אנחנו אמונים על ההשתדלות – לא על התוצאות". קוראים לזה גם 'הדמעות של הסבתא'.
