איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)מה מועילה לנו החזרה על מילה מסוימת? כאשר אדם חוזר על משפט שאמר, עשוי הדבר להדגיש את חשיבותו. אולי בפעם השנייה אף יאמר את משפטו בקול אחר, או בצעקה. לעיתים אדם מקפיד לשוב ולומר משפט מסוים כדי להחדירו ביתר שאת לתודעת שומעיו. ענין זה מוכר לנו היטב לצורך קידום מפלגה כלשהי, או להחדרת מוצר מסוים לשוק הצריכה. ישנם מאזינים אשר נרתעים מחזרות פשטניות ופוליטיות אלה ואפילו חשים דחייה מתוכנן. אחרים אכן מפנימים את הנאמר ואף נוטים לצטטו באוזני חבריהם. אבל האם כל הנאמר כאן שייך אף לחזרה על מילה מסוימת כשלעצמה ולא על אמירה חוזרת של משפט שלם?
בהפטרה של פרשת "שופטים" התופעה בולטת ביותר. הנביא ישעיה משתמש במבנה תחבירי זה מספר פעמים: "אנכי אנכי", "התעוררי התעוררי", "עורי עורי", "עין בעין" (דוגמא זאת שונה, כיון שהביטוי "עין בעין", שונה לגמרי מאמירת המילה "עין" פעם אחת בלבד), "סורו סורו". דרך דומה לחזרה, אם כי חורגת ממה שהדגמנו עד כה, היא: "כי אני הוא המדבר הנני". סגנונו של הנביא בפרקים אלה מתחיל כמובן את דרכו ב"נחמו נחמו עמי", אשר מוזכר בפרק מ'.
דומני, שכפילות זאת אינה זהה לחזרה על משפט שלם כפי שהזכרנו בתחילת דברנו. ללא ספק יש בה ביטוי לתהליך תודעתי חזק הדורש מהמאזין מאמץ מיוחד. כעין פעולה של ניעור הגוף והנפש. הנביא חש שהעם זקוק לעידוד ולחיזוק רבים כדי לשנות את מצבו החרדתי, המודאג ואפילו המיואש.
אבל דומני שישנו כאן אולי היבט נוסף: כדי שתתאפשר פעולת התעוררות העיקרית, יש צורך בפעולת התעוררות ראשונית. כמו, להבדיל, מנוע המסוגל להגביר את פעילותו רק לאחר פעילות ההצתה והפעולה הראשונית. בשביל להתנחם ולהתעורר באופן פנימי ומקיף יש צורך בפתיחת הדרך, בדומה למהלך "הפתיחה" הקודם למהלך העיקרי של הלידה. המהלך העיקרי מתקשה לבוא לעולם ללא פעולה קודמת לו, שהיא אומנם דומה למה שיבוא בעקבותיה, אבל עיקרה הוא סילוק המניעות הקיימות בשטח או בתודעה. יש לסמן את מוקשי הנפש לפני שפונים לסילוקם.
בדרך כלל התפקיד לביצוע ההכנה האמורה חל על ההנהגה. את הכשרת הנחמה, או התפנית, אמור להצית המנהיג. אולם הנביא מציין במהלך ההפטרה מציאות הנהגתית קשה: "אין מנהל לה מכל בנים ילדה, ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה". תמונה מכמירת לב ביותר של נפקדות הנהגתית ואפילו של חסרון במי שיתמוך ויחזיק בידם של האמורים להינצל. משיכת ידים ראשונה אמורה להגיע מצד המוביל, או ההורה, או מי שאנו נכנה "המבוגר האחראי".
במקום פעולה כפולה מתוכננת ומכוונת, המציאות שבה נתקל הנביא ישעיה היא של כפל הכשלון והמפולת. "שתים הנה קוראותייך מי ינוד לך, השוד והשבר והרעב והחרב מי אנחמך". כפל האיומים, לא רק שנזקו ברור וישיר, הוא גם המונע את תחילת פעולת הנחמה. ההתמודדות עם מצב מסוכן זה היא ההופעה הצפויה של "המבשר". "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלוקיך".
אכן, הופעתו של המבשר ודיבורו הם הפורצים את הדרך לקראת הבשורה עצמה. בכך אנו עשויים לשוב לתחילת פרשת "שופטים". "כי יפלא ממך דבר …". "הדבר" שבו אנו מתלבטים מצוי גם הוא בקשר בין מילים החוזרות על עצמן: "… בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע …". הפלא נמצא בכפילויות אלה, ובחיפושים הקדחתניים במרחבן. אדם צריך להיות מסוגל להכיר במה "שמופלא" מהבנתו בחיבורי המושגים, ההלכות והדעות. ההכרה בפלא הכרחית כדי לנסות ולהעמיק בו. כשאפשר, הדרך הנאותה היא לפנות "אל המקום" אל בית המקדש ושופטיו. כאשר הדבר מנוע מעמנו עלינו לייחל "למבשר" המוזכר אצל ישעיה. ובין לבין ראוי לפעול ולהתפלל להנהגה המכשירה את הנחמה ומרחיקה אותנו מהמחלוקת.
