"עמלנו – אלו הבנים"

באמירה של מביא הביכורים לבית המקדש מופיע פסוק מוכר: "וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ… וַנִּצְעַ֕ק אֶל ה'… וַיַּ֧רְא אֶת־עׇנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת־לַחֲצֵֽנוּ". כולנו מכירים  פסוק זה היטב, כיוון שהוא מופיע בהגדה של פסח, ושם מופיעה גם הדרשה של חז"ל שאומרת: "וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ – אלו הבנים, כמו שנאמר כל הבן הילוד ליאורה תשליכוהו". מה הקשר בין המילה "עמלנו" לבין הבנים שנגזר עליהם להיות מושלכים ליאור?

אפשרות אחת היא שהמילה "עמל" מופיעה כאן במובן של סבל וייסורים, כפי שמשמעותה בפסוק: "ותקצר נפשו בעמל ישראל" (שופטים י, טז). אפשרות אחרת היא שהמילה "עמל" פירושה שווא, הבל וחוסר תוחלת. כך לדוגמא מופיע בתהילים (ז, טו): "והרה עמל וילד שקר" או בישעיהו (נט, ד): "בטוח על תוהו ודבר שווא, הרו עמו והוליד אוון". בשני הפסוקים הללו מדובר על היריון שלא נולד ממנו שום דבר. כך ההריונות והלידות במצרים היו לשווא, שכן התינוקות הושלכו ליאור.

אבל רבים מפרשים את המילים "וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ – אלו הבנים" במשמעות היותר מקובלת של המילה "עמל": מאמץ ויגיעה. לאור זאת הזיהוי של הבנים עם עמל משקף את העובדה שגידול ילדים וחינוכם הוא אתגר שדורש מאמץ אינטנסיבי ויגיעה רבה. אם רוצים שהבנים והבנות – וכן גם התלמידים, שאף הם קרויים "בנים" – יגדלו כראוי, ההורים והמורים צריכים להשקיע דם, יזע ודמעות במלאכת החינוך, כדי לראות ברכה בעמלם.

ייתכן שכל שלושת הפירושים שהזכרנו מתלכדים לעניין אחד בעשייה החינוכית, שכן יש בחינוך הילדים מרכיב מרכזי של יגיעה ומאמץ, יש בו מידה משתנה של סבל  ויש גם חשש מתמיד המרחף כל העת, שאולי חרף הרצון הטוב וההשקעה הרבה של ההורים, הכול יהיה לשווא והם לא יזכו לממש את ציפיותיהם מילדם.

בשבועות האחרונים ההורים הצעירים, ולעתים גם סבתות וסבים, עמלו קשה כדי לעבור בטוב את סוף 'החופש הגדול' מדי. כל אחד מהם הרגיש בימים אלה שהתחממות כדור הארץ הגיעה לשיא משמעותי, והחום נהיה יותר ויותר מעיק. מי שראה את הים וינוס אליו עם הילדים, הרגיש שהוא הפך ליותר מלוח (ולא רק בגלל התאיידות יתר), והעליות בדרכים נהיו תלולות יותר, במיוחד עבור המטיילים ועבור הרצים שיצאו דחופים, ודוחפים את ילדיהם שלומדים לרכוב על אופניים.

אפשר שעל ימי החופש האחרונים נאמרו המשך הפסוק והדרשה: "את לחצנו – זה הדחק". דחק בפסיכולוגיה (באנגלית: Stress) הוא מצב של עקה ומצוקה נפשית וגופנית, שנוצר כאשר אדם מרגיש שאירועים או דרישות חיצוניים מאיימים על היכולת שלו להתמודד ומפרים את איזונו הפנימי. בימים אלה ההורים נמצאים בלחץ ובמצבי דחק, סופרים את הימים לפתיחת שנת הלימודים, ומייחלים לראות שכל הילדים ממוסגרים ומסודרים, וכך הם יוכלו לחזור לשגרת העבודה והקריירה ושאר העיסוקים. בשבת זו ההורים כבר רואים את האור בקצה המנהרה, ויודעים שקרב קץ הישועה.

אולם דומני שפרשתנו רומזת לכך שגם בימי השגרה צריכה הדאגה לילדינו לעמוד בראש מעיינינו. בברכות שבפרשה נאמר תחילה: "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" ורק לאחר מכן: "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ", ואילו בקללות הסדר הפוך: "אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ, אָר֥וּר פְּרִֽי־בִטְנְךָ". נראה שיש בדבר רמז לכך שאם האדם הולך בדרך הראויה לברכה, הוא ישים את חינוך ילדיו בראש סדר עדיפויותיו, והברכה על פרי הבטן תקדם לברכה הכלכלית, אך ההולך בדרך הקללה מקדים את השאיפה לעושר ולתוצרים חומריים –הפירות שבטנא והמאפים שבמשארותיו. במצב זה עלולים להגיע לארורים, אלא אם כן מתעוררים.

בערב יום טוב של פתיחת שנת לימודים יש לזכור ולהזכיר שגם כאשר מוסדות החינוך פעילים, האחריות החינוכית מוטלת על ההורים, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם". המורים מוגדרים בהלכה כשליחים של ההורים, וכיוון ש"שלוחו של אדם כמותו" הם פוטרים את ההורים מחובתם בתחום הלימודי, אך הם לא אמורים להחליף אותם בתחום החינוכי. אמנם מוסדות החינוך משתדלים להקנות תורה ומוסר, ערכים ומסורת, אבל עיקר משימת החינוך מוטלת על ההורים. אין תחליף למסרים שמשדרים האב והאם לילדיהם הן באופן ישיר והן בדוגמה אישית, וחשוב להדגיש כי דוגמה אחת שווה אלפי מילים.

עם כל החשיבות של תכני הלימוד בתורה ובמדעים, בשפות ובשאר התחומים, נציין שאסור להזניח את החינוך הבסיסי של ילדינו להיות אנשים טובים ויהודים טובים. נציין את דברי הראי"ה קוק שהגדיר את מטרת החינוך שהיא "להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר" (אג"ר א, אגרת קע). משימה זו, והעמל שכרוך בה, היו ויהיו תמיד קודם כול תפקידם של ההורים.