ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת כי תבוא נקראת בתקופה מיוחדת בשנה- רגע לפני ראש השנה, כאשר אנו עומדים על סף חשבון נפש אישי ולאומי. הפרשה עוסקת בביכורים, בברית שבין עם ישראל לאלוקיו, בברכות ובקללות, ובעיקר בשאלה הגדולה: מה אנחנו עושים עם כל מה שקיבלנו? הרמב"ם ראה במקרא הביכורים גם ביטוי לענווה: האדם נושא את הסל ומספר את חסדי ה' ואת הדרך שעבר, כדי שלא ישכח את תקופות המצוקה דווקא כאשר מצבו השתפר.
אולי זו גם השאלה החשובה ביותר לאדם המודרני. אנו חיים בעולם שיש בו ידע עצום, טכנולוגיה מתקדמת, יכולות מדעיות שלא היו דומות להן בעבר. אך דווקא משום כך אנו נדרשים לשאול לא רק מה אפשר לעשות, אלא גם לשם מה.
פרופ' חיים חנני, סגן נשיא הטכניון, שאל בבחינות הכניסה את המועמדים איזה מידע טכני דרוש להם כדי לתכנן צינור שיעביר דם מאילת לחיפה. המועמדים דיברו על טופוגרפיה, צמיגות וזרמים חשמליים, אבל איש מהם לא העלה את השאלה המוסרית המתבקשת: ממי בדיוק יילקח הדם ולשם מה יש בו צורך? פרופ' חנני הסיק מכך שלסטודנטים שלו יש בעיה, והנהיג מאז חובה של לימודים הומניים בטכניון.
הסיפור הזה הוא הרבה מעבר לאנקדוטה על סטודנטים. הוא מזכיר לנו שהאדם אינו רק אוסף של כישורים וידע. אפשר להיות מומחה גדול ועדיין להחמיץ את השאלה האנושית הבסיסית. אפשר לדעת כיצד לעשות דבר, מבלי לעצור ולשאול אם נכון לעשותו.
וזו אולי אחת ממשמעויותיה העמוקות של מצוות הביכורים. האדם מביא את ראשית פרי האדמה, עוצר את מרוץ העשייה ומספר: "ארמי אובד אבי". הוא חוזר אל הסיפור שממנו הגיע, נזכר בעבדות, ביציאה ממצרים, בארץ שניתנה לו ומכיר בכך שהישגיו אינם עומדים בפני עצמם.
הביכורים מלמדים אותנו לעצור ולהכיר תודה. לא רק לומר 'השגתי', אלא גם לשאול: מי עזר לי להגיע לכאן? מה קיבלתי? מה חובתי כלפי מי שנמצא סביבי? ובעיקר – מה אני עושה עם השפע שניתן לי?
גם הזיכרון הוא חלק בלתי נפרד מן האחריות לעצור, לזכור, להרהר. אברהם שלונסקי כתב בשירו "הנדר":
"על דעת עיני שראו את השכול, ועמסו זעקות על לבי השחוח.
על דעת רחמי שהורוני למחול, עד באו ימים שאיימו מלסלוח.
נדרתי הנדר: לזכור את הכל, לזכור- ודבר לא לשכוח."
המשפט הזה מקבל בימים אלה משמעות עמוקה במיוחד. אפשר לזכור את הכאב ולבקש צדק. אפשר לזכור את השכול ולא להסכים לשכוח. אבל הזיכרון צריך גם לשאול אותנו איזה בני אדם נהיה בעקבות מה שעברנו.
האם הכאב יהפוך אותנו לאנשים רגישים יותר – או קשים יותר?
האם הוא ילמד אותנו להגן על עצמנו, מבלי לאבד את היכולת לראות אדם אחר?
האם הזיכרון יוביל אותנו לאחריות או לשנאה?
מרטין לותר קינג ניסח זאת בפשטות גדולה:
"חושך אינו מגרש חושך, רק אור יעשה זאת. שנאה אינה מגרשת שנאה, רק אהבה תעשה זאת."
אין פירוש הדבר לוותר על גבולות, על ביטחון או על מאבק ברוע. פירושו לזכור שהמאבק ברוע אינו מחייב אותנו לאבד את הטוב שבתוכנו.
האדמו"ר הזקן אומר בתניא: "כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבנו". יש באדם מן היכולת להנהיג, להאמין, להתעלות מעל הנוחות האישית ולפעול למען דבר גדול ממנו. הרבי מלובביץ, כאשר נשאל על ידי קבוצת סטודנטים אם הוא מחולל ניסים, השיב: "לכל יהודי יש נשמה א-לוקית וכל אחד מסוגל לעשות דברים שמעל לטבע". היכולת 'לעשות דברים שמעל לטבע' אינה שמורה ליחידי סגולה. לפעמים היא נמצאת דווקא במעשה הקטן: אדם שבוחר לסלוח, למרות שנפגע; אדם שאומר מילה טובה במקום ביקורת, מורה שלא מוותר על ילד, שכנה שמושיטה יד, אדם שמחליט לא להעביר הלאה שנאה.
פרשת כי תבוא מזכירה לנו שהברכה אינה רק במה שיש לנו, אלא במה שאנחנו עושים במה שיש לנו. ידע ללא מוסר עלול להפוך למסוכן. כוח ללא אחריות עלול להזיק. זיכרון ללא חמלה עלול להפוך לכעס. ואילו ידע המחובר לערכים, כוח המחובר לאחריות וזיכרון המחובר לאנושיות- יכולים להפוך לברכה.
לקראת השנה החדשה, אולי זהו חשבון הנפש הראוי: לא רק כמה השגנו, אלא כמה נתנו; לא רק כמה ידענו, אלא כמה הבנו; לא רק כמה דיברנו, אלא כמה אמת הייתה בדברינו; ולא רק כמה ביקשנו אור לעצמנו- אלא כמה אור הצלחנו להביא לאחרים. כי אדם אינו נמדד רק בפירות שגידל.
הוא נמדד גם בשאלה למי הוא בחר להביא אותם.
