הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מלאכת המשכן הסתימה "כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה'," ומשה ממעשה עמו התבשם. הוא ברך על המוגמר וכה אמר: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י, לט, מג). בכך מסיים ספר 'שמות' תהליך שהחל ביציאת מצרים, ובני ישראל הגשימו את המשימה הגדולה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".
סבי, הרה"ג יהושע קניאל זצ"ל, שהיה הרב הראשי וראב"ד של חיפה, הסביר שבשנה המכוננת והמעצבת של צאת ישראל ממצרים נדרשו בני ישראל לעמוד בניסיונות משלושת הסוגים הללו. בניסיון הראשון – "בְכָל נַפְשְׁךָ", הם עמדו כשהסתכנו בשחיטת השה, אלוהי מצרים, לעיני המצרים. ביום השביעי לצאתם עמדו שוב בניסיון של מסירות נפש, כשנכנסו לתוך הים המלא על גדותיו. לאחר מכן החלו ללכת בתוך מדבר ציה ושממה, אשר אין בו מים ולא מזון לאכילה, ושוב עמדו בניסיון מהסוג של "בְכָל נַפְשְׁךָ".
בהגיעם להר סיני עמדו בני ישראל בפני האתגר של "בְּכָל לְבָבְךָ", כשהכריזו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", וקיבלו עליהם ברצון את התורה, שדורשת מהאדם לעבוד את ה' בשני יצריו, להגביל את מאווייו ולרסן את תאוותיו. בהקמת המשכן שבפרשתנו הם עמדו בניסיון של "בְכָל מְאֹדֶךָ", כשנתנו למשכן מהחומרים יקרי הערך שבידם "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם", "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם". בכך הוכיחו שאהבת קונם מקננת בליבם בכל מאודם (דברי יהושע, ב', עמ' 873).
מאז תחילת המלחמה נדרש עם ישראל שוב לעמוד בשלושת הניסיונות הללו, ולאורך תקופה ארוכה עמד בהם בכבוד. נדרשנו לעמוד בניסיון "בְּכָל לְבָבְךָ" במובן של התגברות על יצרים, כמו יצר הווכחנות והפלגנות, והתגברות על צרכים חומריים לטובת עזרה לאחרים.
בניסיון של "בְכָל נַפְשְׁךָ" עמדו בגבורה אלפי החיילים בסדיר, בקבע ובמילואים שחירפו נפשם למען עמם. באתגרים של "בְכָל מְאֹדֶךָ" עמדו אזרחי ישראל, ואף יהודים רבים בתפוצות, שגילו רוח של התנדבות ונתינה גדולה, בעיקר למען הצרכים הביטחוניים והאישיים של חיילי ישראל, כשרבים תרמו מכספם, וחלקם ויתרו על ימי עבודה בהתגייסותם לסייע למגוייסים, לנפגעים ולבני משפחותיהם.
jehyun-sung
אולם, גם במשכן של דור המדבר וגם בתקופת המלחמה במדינתנו, מתוך האור של הפעילות העממית, התגלה צל מסוים ברמה המנהיגותית. בתרומות למשכן הנשיאים לא תרמו לו מאומה, ורק אחרי שהכל נתרם על-ידי העם, הם נזכרו להביא תרומתם. לפיכך נותר להם לתרום רק לצורך בגדי הכהונה: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵ֚ת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹֽשֶׁן" (לה, כז). ניתן היה לצפות מהמנהיגים שהם יהיו ראשונים להיענות לצו השעה, לתרום מהונם ולהוות דוגמה לעמם, אולם הם הצטרפו אחרי כולם, "ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם" (רש"י על-פי המדרש). האות יוד, שמייצגת את שם ה' ומסמלת את הנקודה היהודית שבלב, נגרעה מהמילה: "וְהַנְּשִׂאִ֣ם".
גם כיום, לדברי רבים וטובים, המנהיגות הממלכתית מפגרת אחרי ההיענות הציבורית, "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" של המנהיגים רצוף ליקויים. בעוד שהעם גילה רוח התנדבות ונתינה בזריזות ובהתלהבות שמזכירה את בני ישראל במדבר, כספי המדינה לא ממהרים להגיע לאנשים וליישובים שזקוקים לבנייה, לחיזוק, לשיקום ולעזרה.
"בְּכָל לְבָבְךָ" של נבחרי הציבור אף הוא טעון לא מעט שיפור, כי גם בהתגברות על יצרים יש לפעמים קצת פיגור. מבחני היצר של מנהיגי ציבור הם ביכולת להתגבר על יצר השליטה והשררה, בהימנעות מהעמקת הקרע בעם והרחבת הפילוג, במסוגלות לקחת אחריות ולהכיר בטעות, ובהתנהלות של שקיפות מלאה ונכונות להגיש דין וחשבון לאומה, כמו משה בפרשה. משה, העניו מכל אדם, שבכל בית ישראל לא היה כמוהו נאמן, הגיש דו"ח מפורט על כל שקל שנתרם, וכשעדת קורח פתחה במרד – משה הלך לקראתם. טוב יעשו מנהיגינו אם ילמדו ממשה רבנו.
"בְכָל נַפְשְׁךָ" של מנהיגי ישראל אמור להתבטא בהקדשת כל מרצם לטובת עמם, לא לטובת עצמם או מפלגתם. כדברי רמח"ל על "הרועים האמיתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים" (מסילת ישרים, פי"ט). אם כול העם או לפחות רובו יאמין שהמנהיגות מקדישה עצמה למענו, יגבר האמון ואתו יתחזקו האחדות והביטחון.
עם סיום השנה הראשונה במדבר נכריז: "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק", ולקראת סיום שנה וחצי מתחילת המלחמה נקרא בקול גדול: "חֲזַק" – לעם ישראל שיישאר חזק מול אויביו, "חֲזַק" – למנהיגות, שתדע לחזק את העם, ואז "נִתְחַזַּק" ביחד – כל ישראל על כל פלגיו וחלקיו.
