הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לא יעזור כלום. בעוד זמן קצר, יעמדו כל האחראים לטבח השבעה באוקטובר, ללא יוצא מן הכלל, בפני ועדת חקירה מלכותית ויתנו את הדין על מעשיהם.
אבל לא רק הם. כולנו.
תהיה זו ועדת חקירה מלכותית. לא ציבורית ולא לאומית. מלכותית, מלכותית מאד.
ועדת חקירה שבראשה יעמוד לא אחר מאשר מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, ש"כל באי עולם (ודוק: "כל באי עולם", לא רק יהודים) עוברין לפניו כבני מרון". ואין לפניו, כדברי המשנה (אבות ד, כא) "לא עוולה, ולא שכחה, ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד, שהכל שלו".
המשנה ממשיכה ומבטיחה אותנו נאמנה: "ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת. ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא".
בשונה מגישה הרווחת לעיתים בציבור הרחב, לפי חלק מהחכמים "ועדת חקירה" זו פועלת בכל יום מימות השנה ואפילו "בכל שעה" (ראו ראש השנה טז, ע"א), ובצידה באה מצוות התשובה, שאף היא כוחה יפה בכל עת, בכל יום ובכל שעה.
ולא נתנו חכמים עיניהם בה ושמו עליה דגש דווקא בתקופה זו של השנה, לפי שבאלה הימים "המלך בשדה", ו"קרוב הוא לכל קוראיו", ובלבד ש"יקראוהו באמת".
לפיכך מהדרים ישראל במצוות התשובה בחודש אלול וב"עשרת ימי תשובה", ואף משנים בתפילת עשרת ימי התשובה את התואר השגור "מלך אוהב צדקה ומשפט" ל"המלך המשפט", בה"א הידיעה.
דימויו של הקב"ה כ"מלך המשפט" שב ונשנה בפנים שונות. ולא אחת עוררו תכונות המיוחסות לו תמיהות תיאולוגיות ופרשניות. כך, למשל, בפירושו למשנה הנזכרת באבות, תמה הרמב"ם מה טעם יש צורך להדגיש שהקב"ה "אין לפניו מקח שוחד"? וכי יעלה על הדעת דבר זה?
והוא משיב: "ואין עניינו שלא יקח שוחד להטות הדין, כי זה מן השטות שירוחק מן השם יתברך, מה שלא יצוייר ואף לא ידומה. כי איך יינתן לו שוחד, ומה יהיה השוחד? אבל עניינו שהוא לא ייקח שוחד הטובות, כמו שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת, שלא ימחול השם יתברך העבירה ההיא לרוב טובותיו, ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר, אבל ייענש על זאת הרעה האחת, ויגמלהו על הטובות ההם כולם, וזהו עניין 'לא יקח שוחד'".
פרשת השבוע, פרשת ניצבים, והשנה גם רעותה, פרשת וילך, נקראות דרך כלל בסמוך לראש השנה, ולא בכדי.
ראשיתה מבטאת אחד מתכניו המרכזיים של היום, שבו "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". כל העולם עובר לפני הקדוש ברוך הוא "כבני מרון", כחיילים במסדר, והוא יוצר יחד לבם, ומבין אל כל מעשיהם.
פרשה זו מבטאת גם את הכלל הגדול בעולמה של יהדות שאין מוקדם ומאוחר, לא בתורה ולימודה ולא לפני הקב"ה. הכל יכולים, זכאים וחייבים לעסוק בתורה, ולכל אחד – לא רק לתופשי תורה "מקצועיים", רבנים וראשי ישיבות, חכמים ופוסקים, ניתנה הזכות להתייצב לפני הקב"ה ולשפוך לפניו שיח ותפילה, ללא צורך בשדכנים, או חיוב בתשלום דמי תיווך. הכל יכולים להתקרב לקדוש ברוך הוא, ובלבד ש"יקראוהו באמת", מתוך מעמקי הלב ולא מן הפה ולחוץ.
לאחר פירוט הפירמידה האליטיסטית של "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם", בא תורם של המון העם, "כל איש ישראל, טפכם, נשיכם" ואפילו "גרך אשר בקרב מחניך".
אכן, בחתימת הרשימה, במקום שבו ביקש הכתוב לכלול את הכל, "כל איש ישראל", מובאת דוגמא שנראית לא מוצלחת בעליל, "מחוטב עציך עד שואב מימיך".
לכאורה ביטוי זה מוקשה מתוכו: שניהם, גם חוטב העצים גם שואב המים, מצויים בתחתית הסולם, ומה מקום לומר "מ… ועד….". וכי לא היה ראוי יותר לומר מ"העשיר והנשיא ועד שואב המים וחוטב העצים"?
פרשני המקרא לדורותיהם התחבטו בשאלה זו והציעו לה הסברים שונים. כך, למשל, הספורנו שדרך כלל אוחז בפשוטו של מקרא, מציע לומר שהירארכיה קיימת בכל קבוצה שהיא, אפילו נחותת הדרגה ביותר. וממילא הכוונה היא מהראשון שבחוטבים, ראש ממשלת החוטבים, ועד אחרון השואבים.
אחרים, דוגמת רש"י והרמב"ן, הלכו בעקבות חז"ל וניסו לזהות "חוטבי עצים ושואבי מים" אלה עם כנענים שבאו להתגייר בימי משה, כדרך שבאו הגבעונים בימי יהושע (אלא שעדיין צריכה המילה "ועד שואב מימיך" ביאור).
ללמדנו, שאפילו הגר, הזר וה"אחר", האויב הכנעני מיום אתמול, אם בא הוא לעבור בברית ה', מקבלים אותו ויכול הוא להתייצב עם כל איש ישראל לפני ה' אלוקינו.
פירוש מעניין לקושי זה, מקורי כדרכו, הציע דודי הרב שמואל אבידור ז"ל, בספרו "לקראת שבת": "אם נתבונן במעשה של כל אחד מן השניים", כתב, "נבחין כי אינה דומה מלאכתו של חוטב העצים לזו של שואב המים. חוטב העצים עוקר, כורת וגודע עצים חיים, פוגע בנוף ובטבע. מלאכתו נעשית בקרדום, בגרזן, משחית ומכלה. פעמים רבות נזקו מרובה מתועלתו. לא כן שואב המים. להפך: הוא מעלה את המים ממעמקי הבאר. עם שאיבתו מגביר המעיין את פעימותיו. המים שנשאבים על ידיו מרווים את האדם, החי והצומח".
והוסיפו חסידים ואמרו: אם תתבונן כיצד השניים עושים מלאכתם, תכיר בהבדל שביניהם. חוטב העץ מתרחק מן העץ כאשר הוא מניף עליו את גרזנו, וככל שהוא רוצה להגביר את עצמת המכה על העץ כך הוא מכופף את עצמו לאחור.
לא כן שואב המים. כאשר הוא בא לשאוב מים, הוא מתכופף לעבר המעיין או הבור. ככל שהוא מבקש לשאוב יותר, כך הוא מכופף את גוו, מוכן להשפיל את עצמו כדי להביא ברכה לעולם, מים חיים.
עתה מובן מדוע נאמר "מחוטב עציך עד שואב מימיך", שהרי הבדל גדול יש ביניהם. לא הבדלי מעמדות אלא הבדלי מהות. חוטבי העצים מסמלים את הגורם הנחות ביותר בחברה, שנראה כורת וגודע, משחית ומכלה. ואילו שואבי המים מהווים סמל לאנשי המופת, המחיים אחרים ופועלים לפיתוח העולם.
אלו ואלו, ויחד עמם אחינו כל בית ישראל, מתייצבים לפני ה' ביום הדין, וצריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם, מתוך תקווה שיסלח לכל עוונם, ויכתבם בספר חיים, ברכה ושלום.
