מערכת שבתוןרגע לפני ראש השנה, רובנו כבר יודעים די טוב מה היינו רוצים לשנות בשנה הבאה: להתאפק רגע לפני שכועסים בבית, להתקשר יותר להורים (למי שיש), לקבוע יותר זמן ללימוד תורה, להניח את הטלפון בצד כשנכנסים הביתה, לעשות יותר ספורט, להיות סבלניים ונוכחים יותר. הבעיה היא שאנחנו כבר יודעים את כל זה. אנחנו לא באמת צריכים עוד דרשה שתסביר לנו שכעס מזיק, שמשפחה היא דבר יקר או שלימוד תורה חשוב. הפער הכואב בחיים אינו תמיד בין מי שיודע למי שאינו יודע, אלא בין מה שאנחנו יודעים היטב לבין מה שאנחנו מצליחים לעשות ברגע האמת.
ואולי בגלל זה התורה אומרת לנו בפרשת השבוע משפט שנשמע כמעט תמוה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". לכאורה, למה בכלל צריך לצוות על זה? מי בדעתו הצלולה יבחר ברע? אלא שהחיים לא מציבים בפנינו שלט שעליו כתוב "חיים" ולידו שלט שעליו כתוב "מוות". הבחירה מגיעה בדרך הרבה יותר שקטה: כשאני עייף והילד אומר משהו בפעם הרביעית, כשיש לי עשרים דקות פנויות ואני שוב נמשך לטלפון במקום לספר. אנחנו יודעים מה נכון, אבל ברגעים של עייפות, לחץ ושגרה, ברירת המחדל שלנו הרבה פעמים מנצחת אותנו.
לפני כמה שנים ניסיתי ליישם את העקרון הזה במסגרת תפקיד שמילאתי במערך הסייבר הלאומי. עסקנו אז בגל של תקיפות שבהן עבריינים היו מצליחים לחדור למחשבים של עסקים וארגונים, לנעול להם את הקבצים ולדרוש כסף כדי לשחרר אותם. עבדנו עם יותר מ־150 אנשי מקצוע וגיבשנו המלצות רבות, אבל הכרחנו את עצמנו לבחור רק את שלושת הדברים החשובים ביותר שכל ארגון בישראל צריך לעשות. אבל אז הטרידה אותי שאלה אחרת… גם אם אנחנו יודעים בדיוק מה נכון, איך גורמים למאות אלפי עסקים באמת לשנות התנהגות? אפשר לפרסם הנחיות, לערוך כנסים ולהסביר שוב ושוב, אבל אי אפשר לצפות מאדם להיות דרוך ומרוכז בכל רגע. לכן החלטתי לנסות כיוון אחר: במקום לדרוש מהמשתמש לבחור נכון בכל פעם מחדש, אולי צריך לשנות את ברירת המחדל של התוכנה עצמה.
פניתי לד"ר מיכל ברוורמן־בלומנשטיק, מנכ"לית מיקרוסופט ישראל, ביצענו סבב שיחות עם הצוותים הרלוונטיים שלהם, ולאחר תקופה מיקרוסופט אכן שינתה את ברירת המחדל כך שקבצים שמגיעים מהאינטרנט לא יוכלו עוד להפעיל באופן אוטומטי את אותה פעולה מסוכנת.
לאחר זמן קראתי משפט שבישר כי המהלך נשא פרי: "לעיתים נדירות שינוי מדיניות כל כך פשוט חולל שינוי כל כך גדול במפת פשיעת הסייבר". בתוך שנה אחת מספר התקיפות מהסוג הזה ירד בכ־66%, ובהמשך כמעט נעלם.
החלטות בהוראת קבע – יעקב בורק מביא בספרו דוגמה מפתיעה במיוחד לכוחה של ברירת המחדל. גרמניה ואוסטריה הן מדינות שכנות, דומות מבחינה תרבותית, כלכלית ודתית – ובכל זאת שיעור תרומת האיברים בהן היה שונה דרמטי. בגרמניה, שבה אדם נדרש לסמן באופן אקטיבי שהוא רוצה להיות תורם, שיעור ההסכמה היה נמוך מאוד; באוסטריה, שבה ברירת המחדל הייתה הפוכה – אתה תורם אלא אם ביקשת לצאת – שיעור ההסכמה התקרב למאה אחוז. לא האמונה השתנתה, לא מידת החסד ולא איכות ההסברה. השתנתה רק ברירת המחדל. זה כוחן של "החלטות בהוראת קבע": לקבל פעם אחת החלטה טובה, ולבנות את החיים כך שגם ביום עמוס, עייף או חלש – היא תמשיך לעבוד בשבילנו.
לפעמים הדרך הטובה ביותר לשנות התנהגות אינה לבנות על כוח הרצון שלנו, אלא לעצב את הסביבה כך שהבחירה הנכונה תהיה קלה יותר. אנחנו רגילים לחשוב ששינוי מתחיל בהחלטה גדולה: השנה אלמד יותר, אתאפק יותר, אהיה אבא טוב יותר, אהיה פחות בטלפון. אבל כוח הרצון שלנו נשחק. כשאנחנו עייפים או לחוצים, אנחנו חוזרים למסלול שכבר מוכן לנו. ולכן אולי השאלה החשובה לקראת השנה החדשה אינה רק מה אני רוצה לשנות, אלא גם מה אני צריך לשנות בסביבה שלי כדי שהדבר הנכון יהפוך לברירת המחדל. אם אני רוצה ללמוד תורה, אולי לא מספיק לומר "כשיהיה לי זמן", אלא לקבוע שעה וחברותא. אם אני רוצה להיות נוכח יותר עם הילדים, אולי הטלפון פשוט לא צריך להיות לידי כשהם חוזרים הביתה. אם אני רוצה לתת צדקה באופן קבוע, אפשר להפוך אותה להוראת קבע.
התורה אומרת לנו: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". כי לדעת מה טוב זה עדיין לא לבחור בו. לקראת ראש השנה, אולי במקום לקבל על עצמנו עוד עשר קבלות גדולות, כדאי לבחור דבר אחד ולשאול: איזו ברירת מחדל אחת אני יכול לשנות השנה, כדי שגם ביום שבו אהיה עייף, עסוק וחסר כוח – יהיה לי קל יותר לבחור בחיים? לפעמים שינוי גדול מתחיל לא בהחלטה גדולה, אלא בשינוי קטן בדרך שבה בנינו את היום־יום שלנו. שבת שלום ושנה של בחירה בחיים.
