גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)לפני שנה, בראש השנה, עמדתי בבית הכנסת בלי שיער. מותש, חלש, אחרי טיפולים, מתנודד בין תקווה לפחד. מעולם לא היו למילים שבתפילה משמעות מוחשית כל כך. "זכרנו לחיים", "כתבנו בספר החיים", "מלך חפץ בחיים". בכל שנה אמרתי אותן. באותה שנה ביקשתי אותן.
כשאמרנו "מי יחיה ומי ימות", כבר לא שמעתי פיוט עתיק. שמעתי שאלה שנוגעת בי. וכשדמיינתי את באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, היו רגעים שבהם הרגשתי גם אני כאחד מן הצאן, עובר תחת השבט ואינו יודע מה ייגזר עליו.
אבל גם ברגעים האלה לא איבדתי את התקווה. היו ימים שנפלתי, וימים שקמתי. היו רגעים שבהם אני הייתי זקוק למילה טובה, והיו רגעים שבהם מצאתי את עצמי מחזק אחרים. קמתי ונפלתי וקמתי. המשכתי לצחוק, גם כשהגוף כאב. המשכתי לכתוב, גם כשהעייפות עטפה אותי. ההומור היה הדרך שלי לומר לפחד שהוא לא יקבל בעלות על החיים שלי.
השנה אני עומד בראש השנה במקום אחר. השיער חזר. הכוחות חזרו. הרופאים אומרים שהחלמתי. אני יכול לומר את המילים "זכרנו לחיים" גם כתפילת תודה.
ועדיין, אינני רוצה למחוק את השנה שעברה. היא שינתה אותי. היא לימדה אותי כמה החיים שבריריים, וכמה כוח יש למשפחה, לחברים, למילה טובה, לחיבוק ולצחוק בזמן הנכון. היא גם לימדה אותי עד כמה הבדידות יכולה להכאיב לחולה, לפעמים כמעט כמו המחלה עצמה.
קשה לקרוא לסרטן מתנה. היו ימים שבהם הייתי מוותר עליה בשמחה. אבל אם כבר קיבלתי את המסע הזה, אולי קיבלתי איתו גם אחריות. אולי זו השליחות שלי עכשיו: לומר שמחלת הסרטן אינה סוף פסוק. שאפשר לפחד מהמילה, ועדיין להמשיך לחיות. שחולה אינו צריך לשאת, נוסף על המחלה, גם ריחוק, מבטים ופחד של אחרים, כאילו הפך למצורע.
