ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)לפני כארבע שנים פרסמתי טור, בשם דומה. אבל מאז, נדמה שהתהפך העולם, ויותר מפעם אחת. מגפת הקורונה והמלחמה אתגרו ומאתגרות את חיי היומיום וגם את התפילה שלנו, על החיים ועל המוות.
קשה בימים אלה, מדאיג וכואב ועצוב. שנה זו גבתה ועודנה גובה אובדנים רבים ומגוונים בזירת הגוף, הפרנסה, הזוגיות, ההורות והנפש. מה תהיה השלכת אובדנים אלה על תפילות הימים הנוראים? כיצד תבטאנה המילים את תחושות הלב?
לא יהיה זה מופרך להניח, שכל מתפלל/ת יחושו השנה צמרמורת למשמע מילות "ונתנה תוקף". זוועות חג שמחת תורה הוכיחו לנו, כי הרע מכל עלול להתרחש, אפילו בתוך הבית שלנו. "… כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת…" – מילים אלה אינן עוזבות אותי לאורך השנה ומעלות בי תסכול ושאלה.
"וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה". האמנם? פרשנות מילולית, של טקסט זה, מציגה בפנינו "ביטוח" מפני מוות, בתמורה להתנהגות ספציפית. פרשנות כזו אינה עולה בקנה אחד עם רצח המוני של גברים, נשים טף במיטותיהם.
טליה רוֹט, פסיכולוגית שיקומית, התייחסה למשפט זה והציעה שלא בביטול הגזירה הרעה מדובר, אלא במבט ייחודי על המציאות, שבכוחן של פעולות התשובה, התפילה והצדקה, לעצב, בנוגע לגזירה, לרוע ולסבל, ואולי גם לגבי תפקידו של אדם מול אתגרי חייו.
בניסיון להרחיב את הרעיון אציע, שפעולת 'התשובה' מגלמת עבורנו את אפשרות השינוי ואת התקווה האופטימית: מה שהיה היה ולא יישכח, אך העבר אינו סוף פסוק. בכל רגע, כל עוד אנו חיים, בידנו לשנות, לשפר ולהשתפר.
באשר ל'תפילה', היא מעניקה לנו אפשרות של דיבור, קשר וקרבה. איננו בודדים בעולם. יש בורא/ מבוגר אחראי, למתרחש, בפניו ניתן לשפוך את שיחנו, לבכות, לבקש ולכעוס וגם להפנות כלפיו זעקה של כאב ואי הבנה.
ו'הצדקה' – היא מסיטה את מבטנו כלפי מי שמצבו קשה משלנו ומעניקה לנו עילה להודות על ה"יש".
בראש השנה אנסה לקרוא את מילות הסידור, לא רק מתוך מיקוד באימה שהייתה ובפחדים מן העתיד, "כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה.": סבורני שחיי נפש בריאים, תלויים באימוץ וביישום תקוות השינוי, בחוויית עוצמת היחד ובברכה על הטוב שיש בעולם, אשר נגלה לנו בעתות שלום ולא פחות מכך, בימי המלחמה. השנה, אודה גם אישית לה' על הזכות להמשיך ולפעול למילוי שליחותי בעולם.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
